#היסטוריה_ללא_צנזורה, פרק 102.
הסרט The Woman King או כפי שנקרא בעברית "לוחמת" (2022), בכיכובה של ויולה דייוויס, הוצג לצופים כ"סיפור אמתי מדהים" על יחידה צבאית נשית אמיצה - האגוג'י - שהגנה על ממלכת דהומיי במערב אפריקה במאה ה-19.[1][2] על פי הפרסומים הרשמיים, היחידה נלחמה בצרפתים ובשבטים שכנים ששעבדו את בני עמם ופגעו בכבודם. זהו נרטיב נוח, מרגש ומותאם היטב לרוח הפרוגרסיבית של התקופה: נשים שחורות חזקות, ממלכה אפריקאית המתגוננת מפני דיכוי אירופי וקולוניאלי, והתנגדות נחרצת לסחר בעבדים.[3]
בפועל, האמת ההיסטורית היא שהנרטיב הזה הפוך כמעט לחלוטין מן המציאות ההיסטורית. דהומיי לא הייתה ממלכה שלווה שנאלצה להתגונן; היא הייתה ממלכה שנבנתה על מלחמות בלתי פוסקות, על ציד בני אדם ועל מכירתם כעבדים. האגוג'י לא היו בעיקר כוח הגנתי, אלא כלי מרכזי בציד העבדים. הסרט אינו משתמש ב"חופש אמנותי" סביר; הוא מבצע שכתוב שיטתי של ההיסטוריה כדי להתאים לסדר ערכים עכשווי. יתרה מכך, הוא מציג את האירופאים כרשע מוחלט ואחיד, תוך התעלמות מוחלטת מן העובדה שבמאה ה-19 - בדיוק בתקופה שבה מתרחש הסרט - היו הבריטים הכוח החיצוני העיקרי שניסה לעצור את סחר העבדים שדהומיי התעקשה בכל כוחה להמשיך בו.
כדי להבין את עומק העיוות יש להתחיל בהקשר הרחב של אפריקה שמדרום לסהרה לפני שנת 1850. בניגוד לתדמית "היבשת השחורה" שצוירה לעיתים, אפריקה שמרה על עצמאות פוליטית רחבה עד אמצע המאה ה-19. הקולוניזציה האירופית המשמעותית צפונית לנהר הזמבזי התרחשה בעיקר בין 1850 ל-1900. לפני כן התקיימו נמלים חופיים, סחר (ובמיוחד סחר עבדים שנתפסו בידי שחורים אחרים) והשפעות מוגבלות, אך רוב השטח והאוכלוסייה נשלטו בידי אפריקנים. המלריה, זבוב הצֶה צֶה, היעדר נמלים טבעיים ונהרות ניתנים לשיט הקשו מאוד על חדירה אירופית.
הסחר האטלנטי בעבדים היה סחר הדדי: מלכים וסוחרים אפריקנים מכרו שבויים שתפסו - כמעט תמיד אפריקנים אחרים - לאירופים. הערכות מדברות על כ-25 מיליון אפריקנים שנמכרו לעבדות לאורך הדורות, כמחציתם בסחר האטלנטי. מספרים גדולים בהרבה נמכרו לעולם האסלאמי והמוסלמים היו מעורבים גם בסחר הטרנסאטלנטי. ההשפעה על הפוליטיקה האפריקנית הייתה עקיפה אך עמוקה: ממלכות שפעלו כציידות עבדים התחזקו, גדלו, התרכזו וצברו נשק אירופי. דהומיי הייתה הדוגמה הקיצונית ביותר לממלכה מסוג זה.
דהומיי שכנה באזור של רפובליקת בֵּנִין המודרנית ואוכלוסייתה העיקרית הייתה בני הפוֹן. היא עסקה לא רק בסחר עבדים אלא נבנתה סביבו. ההיסטוריון הבריטי רובין לאו כינה את התופעה "מסחור של מלחמה".[4] דהומיי יצאה למלחמות שנתיות באופן קבוע, חיפשה תואנות והתייחסה לשכניה כציד. סר ריצ'רד פרנסיס ברטון, שביקר שם ב-1863, כינה אותה "ספרטה שחורה קטנה".[5] הכנסות הממלכה נשענו במידה רבה על מכס על יצוא עבדים. ב-1849 הוערך כי המלך גזו הרוויח כ-300 אלף דולר בשנה ממכס של חמישה דולר לראש. גם אם חוקרים מסוימים מדגישים את חשיבות הקרבת האדם הדתית, התוצאה הייתה זהה: שכנים אפריקנים טופלו כטרף.
דהומיי התרחבה במאה ה-17 ופרצה לתודעה תחת המלך אגג'ה, שכבש את נמלי וויידה ואלדה בשנות העשרים של המאה ה-18 והפך לשחקן מרכזי בסחר. אגג'ה עבר לשימוש שיטתי בנשק חם אירופי. הממלכה שלחה משלחות לברזיל ולפורטוגל ואף הייתה הראשונה שהכירה בעצמאות ברזיל ב-1822. יחסיה עם אירופה היו קרובים יותר מאשר של רוב שכנותיה ולכן ההיסטוריה שלה מתועדת היטב יחסית.
הגישה כלפי סחר העבדים ניכרת בבירור בדיווחים בריטיים בני התקופה. קומודור ארתור וילמוט ניסה ב-1862-1863 לשכנע את המלך גלאל (בנו של גזו) לוותר על הסחר האטלנטי ועל הקרבת אדם. גלאל טען שהסחר קיים מאות שנים, שהוא אמצעי הקיום העיקרי שלו ושהאשמה נופלת על "הלבנים" שמגיעים לקנות. הוא דחה הצעות לסבסוד, טען שאי אפשר להפסיק בבת אחת משום שהעם תלוי בו והוסיף שאם לא ימכור - יהרוג את השבויים. כשנשאל כמה כסף ידרוש כדי להפסיק, ענה: "שום כסף לא ישכנע אותי... יש רק שני מלכים באפריקה, אשנטי ודהומיי. אני מלך כל השחורים". דהומיי נמנעה מלפגוע באשנטי החזקה ותקפה בעיקר צפונה ומזרחה. זה אינו מקרה של שליט שנכפה עליו הסחר; זה מקרה של שליט שרואה בו מוסד מרכזי של הממלכה.
האגוג'י - "האמזונות של דהומיי" בעיני האירופים - הן לב הסרט. מקורן שנוי במחלוקת מחקרית, אך שילוב של מסורות וצורך קריטי בהן ברור מאוד. מסורת אחת הייתה שימוש בנשות הארמון כשומרות: גברים (מלבד סריסים) לא הורשו ללון בארמון בלילה, כדי לשמור על בלעדיותו המינית של המלך. מסורת שנייה הייתה תחבולה צבאית של אגג'ה ב-1729, כשהציב נשים לא חמושות מאחור כדי להטעות את האויב. תחת גזו (שלט מ-1818 עד 1858) הפכו האגוג'י מכוח עזר קטן לצבא של כ-6,000 לוחמות בשנות הארבעים של המאה ה-19. הסיבה הייתה דמוגרפית-צבאית: יחס הנשים לגברים היה גבוה (3:1 לפי וילמוט) ומלחמות מתמידות יצרו מחסור חמור בגברים. גזו גייס נשים מיתרות של הארמון, שבויות ובתולות ממשפחות האליטה. הוא התגאה בכך שהוא "המלך היחיד בעולם שמחזיק צבא אמזונות". חגיגות שנתיות כללו קרבות מדומים של לכידת עבדים מעיר מבוצרת - תרגול של מה שעשו בפועל. לוחמת אגוג'י נאמה בפני המועצה הגדולה: "מלחמה היא ידידתנו הגדולה; בלעדיה לא יהיו בגדים ולא תכשיטים".
המבקרים האירופים התרשמו לעיתים מהדיוק הרב באימונים ומהיכולת של הלוחמות לטעון ולירות בכלי נשק במהירות גבוהה יותר מזו של הגברים, אך גם ראו את המציאות נכוחה. במרץ 1851 יצא גזו למסע גדול נגד אבאוקוטה, עיר מוקפת חומה של פליטי יורובה. גזו הטיל על העיר מצור של 6,000 אגוג'י ו-10,000 חיילים גברים; האגוג'י שימשו ככוח הסער שנועד לפרוץ את החומות. המגינים הוזהרו בידי הבריטים ונלחמו בלהט מיוחד מול נשים. התוצאה הייתה אסון לדהומיי: שליש מהאגוג'י נהרגו. הן הפגינו אומץ וסירוב להיכנע, אך מעמדן הצבאי ירד מאוד. ברטון זלזל בהן ככוח לחימה, ציין שרבות מהן מבוגרות מדי והשווה אותן לעובדות ניקיון בריטיות עם מטאטאים. ב-1864 חזר גלאל לתקוף את אבאוקוטה; שוב הפגינו האגוג'י לחימה עיקשת (כולל סיפור על לוחמת שהמשיכה לירות לאחר שזרועה נכרתה), אך שוב ספגו אבדות כבדות. דהומיי לא הצליחה לכבוש את העיר ונאלצה להסתפק במטרות רכות יותר - שריפת כפרים, שבייה והקרבה.
כאן נכנס לתמונה התפקיד המורכב של האירופאים, ובמיוחד של בריטניה - נקודה שהסרט מוחק לחלוטין. בריטניה אסרה על סחר העבדים הימי ב-1807 (באותה שנה כמו ארצות הברית) וב-1833 אסרה על בעלות אירופאים על עבדים בכל רחבי האימפריה הבריטית. לאחר מכן היא לחצה על מעצמות אחרות: פורטוגל, ספרד וברזיל חתמו על אמנות עמה. ב-1850 איימה בריטניה בכוח ימי על ברזיל וסיימה שם אחד השווקים האחרונים לסחר. משנות השלושים ואילך פנו תומכי ביטול העבדות ומיסיונרים בריטים לשורשים האפריקניים של הסחר. הם טענו שאפריקנים לא יפסיקו למכור זה את זה עד שיעברו לחקלאות ולמסחר "לגיטימי" ויושפעו מן הנצרות. בין 1841 ל-1853 שכנעה בריטניה 65 ראשי שבטים אפריקנים לחתום על הסכמים נגד הסחר. הטכנולוגיה - ספינות קיטור וטיפול במלריה - אפשרה מעבר ממדיניות חופית להתערבות עמוקה יותר לטובת הביטול.[6]
המקרה של לאגוס ב-1851 ממחיש את השינוי. הצי המלכותי הבריטי הפציץ את העיר, הדיח את המלך קוסוקו (בעל ברית של דהומיי שתמך בסחר העבדים) והחזיר את אקיטויה, המלך הקודם של לאגוס שהודח על ידי קוסוקו. אקיטויה חתם בתמורה על אמנה שאסרה על סחר עבדים, על הקרבת אדם, ואפשרה פעילות מיסיונרים. שר החוץ לורד פלמרסטון (הנרי טמפל) כתב במפורש שהממשלה הבריטית לא תסבול יותר ששני ראשי שבטים אפריקנים "ברבריים" יסכלו מטרה נעלה זו. המטרה הייתה גם להחליש את דהומיי ולהפוך את לאגוס למרכז של מסחר לגיטימי. גזו סירב להצעות בריטיות (כולל סבסוד שווה לרווחיו מהסחר), חתם על חוזה ידידות עם צרפת - שלא דרשה עדיין את הפסקת הסחר - והמשיך במלחמותיו. רק ב-1865, תחת לחץ בריטי מתמשך, הפסיקה דהומיי את היצוא האטלנטי; אולם גם אז המשיכה לפשוט על שכנים ולשעבד בפנים היבשת עוד רבע מאה.
המניעים הבריטיים היו מעורבים: רווח ממסחר "לגיטימי", הפצת נצרות ומניעת יתרון ליריבים אירופיים. מעטים ממדינאי התקופה הוויקטוריאנית ראו בכך סתירה. כפי שאמר מזכיר המושבות אדוארד קארדוול ב-1864: "המטרה הגדולה שתמיד עניינה את המדינה הזו בקשר להליכים שלנו בחוף מערב אפריקה היא דיכוי סחר העבדים, ועמו הכנסת מסחר לגיטימי ונצרות כסוכן התרבות של האנושות". דמויות כמו דייוויד ליווינגסטון והנסיך אלברט דחפו בעוצמה לסיום הסחר. זו אינה תמונה של "רשע קולוניאלי טהור", אלא של מעצמה שהפעילה לחץ צבאי, דיפלומטי וכלכלי נגד מדינות אפריקניות חזקות שראו בסחר מקור כוח ועושר. הצרפתים, לעומת זאת, היו פחות קפדניים בשלב זה ומשכו אליהם מדינות שסירבו ללחץ הבריטי.
ההשתלטות הצרפתית ב-1890 וב-1892 היא הרקע לחלק מהאירועים שהסרט מתייחס אליהם. האגוג'י נלחמו אז בעוז מול הצרפתים. זהו סיפור תיאטרלי, אך הוא סופו של סיפור ארוך יותר: דהומיי הייתה מדכאת אכזרית של עמים אפריקנים אחרים עד סוף עצמאותה, והאגוג'י היו משתתפות נלהבות. הממלכה לא רצתה רק "להישאר לבד"; המבנה שלה כולו נבנה סביב לכידת עבדים ומכירתם לאירופים מאז תחילת המאה ה-18. מעטות המדינות שנמחקו בידי הקולוניאליזם האירופי שהיו ראויות יותר להיעלם - ולכן שמה נמחק בצדק מן המפה.