בשנת 1935, עם התחזקות המשטר הנאצי בגרמניה, הנו מרטין והרמן קורן, שני גיאולוגים צעירים ומבריקים, הבינו שהם אינם רוצים לקחת חלק במיליטריזם הגרמני. הם החליטו להגר לדרום-מערב אפריקה (כיום נמיביה), שהייתה אז תחת מנדט דרום-אפריקאי, כדי לבצע שם מחקרים גיאולוגיים עצמאיים.
בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. דרום אפריקה הצטרפה למלחמה לצד בריטניה נגד גרמניה, ומיד החלה לעצור ולכלוא את כל האזרחים הגרמנים ששהו בנמיביה במחנות מעצר.
מרטין וקורן עמדו בפני ברירה קשה: להסגיר את עצמם ולבלות את המלחמה מאחורי גדרות תיל, או לנסות לחזור לגרמניה ולהיאלץ להילחם עבור היטלר. הם סירבו לשתי האפשרויות. ערב אחד, חצי בצחוק, הם נזכרו בבדיחה ישנה שאמרו פעם: "אם תהיה מלחמה, נברח למדבר". הבדיחה הפכה לתוכנית פעולה.
במאי 1940, השניים העמיסו על משאית קטנה ציוד בסיסי: כמה רובי ציד, כלי עבודה, גנרטור רוח קטן, רדיו, מעט אספקה והכלב הנאמן שלהם, אוטו. הם נסעו עמוק אל תוך השממה, אל אזור קניון נהר קויסב – אזור צחיח, פראי, מצוקי ומנותק לחלוטין מציויליזציה. כדי שלא יתחקו אחריהם, הם השאירו עקבות מטעים והעלימו את המשאית.
במשך שנתיים וחצי, מרטין וקורן חיו כציידים-לקטים, בדומה לשבטי הבושמנים הקדומים. הם בנו לעצמם שלושה מחנות מסתור שונים לאורך המצוקים של הקניון כדי לנדוד בהתאם למקורות המים העונתיים.
החיים במדבר היו מאבק הישרדות יומיומי ועיקש:
הם צדו זברות הרים, אנטילופות ועופות בר. הציד לא היה ספורט אלא כורח; פגיעה אחת לא מדויקת פירושה היה בזבוז כדור יקר ערך ורעב.
במדבר נמיב המים הם נוזל החיים. הם נאלצו לעקוב אחר חיות בר ולחפור בבורות יבשים כדי למצוא קצת מים. בשעות החמות של הקיץ, הטמפרטורות בקניון זינקו מעל 40 מעלות צלזיוס.
ללא רופאים או רופאי שיניים, הם נאלצו לטפל זה בזה. באחד המקרים, הם אף שימשו כרופאי שיניים מאולתרים אחד של השני בעזרת כלי עבודה בסיסיים.
בעוד הם נלחמים על חייהם מול איתני הטבע, בכל ערב הם הדליקו את מכשיר הרדיו הקטן שלהם. דרך גלי האתר הם שמעו על זוועות המלחמה באירופה, על הפצצת לונדון, על הקרבות ברוסיה ועל מיליוני האנשים שנהרגים. הניגוד היה בלתי נתפס: מצד אחד, השקט המוחלט והנצחי של המדבר; מצד שני, הטירוף המוחלט של הציביליזציה האנושית המשמידה את עצמה. הניתוק הזה הוביל אותם לשיחות פילוסופיות עמוקות על טבע האדם, אבולוציה וציויליזציה.
המדבר בסופו של דבר גבה את מחרו. התזונה שלהם, שהתבססה כמעט אך ורק על בשר יבש ללא ויטמינים וירקות, החלישה אותם מאוד. בסתיו 1942, הרמן קורן חלה בצורה קשה במחלת הברי-ברי (תת-תזונה ומחסור חמור בוויטמין B1).
הנו מרטין הבין שחברו ימות ללא טיפול רפואי. הם קיבלו החלטה אמיצה לסיים את הניסוי. מרטין הסיע את קורן לעיר הבירה וינדהוק והסגיר אותם לרשויות.
באופן מפתיע, השלטונות הדרום-אפריקאיים לא החמירו איתם. השופט, שהתרשם עמוקות מסיפור ההישרדות הפנומנלי שלהם, קנס אותם בסכום זעום על "ציד ללא רישיון" ואי-תשלום אגרת כלב עבור הכלב אוטו. הם לא נשלחו למחנה מעצר, ומכיוון שהיו גיאולוגים מעולים, הממשלה אף שכרה את שירותיהם כדי למצוא מקורות מים תת-קרקעיים עבור חוות באזור.
מה קרה להם אחר כך?
הרמן קורן: שרד את המדבר, אך הגורל התאכזר אליו. בשנת 1946, זמן קצר לאחר סיום המלחמה, הוא נהרג בתאונת דרכים בנמיביה (מכוניתו נפלה לתוך תעלת ניקוז של מסילת רכבת).
הנו מרטין: הפך לאחד הגיאולוגים המפורסמים והמוערכים ביותר בנמיביה ובגרמניה, ושימש כפרופסור באוניברסיטאות מובילות. הוא חי חיים ארוכים ומת בשנת 1998 בגיל 87.
בשנת 1957 פירסם הנו מרטין את הספר האוטוביוגרפי "The Sheltering Desert" . הספר הפך לרב-מכר בינלאומי עצום ולספר חובה לכל מי שמבקר בנמיביה. הוא מתאר לא רק את הדרמה של ההישרדות, אלא מביא תיאורים מרהיבים של הטבע, בעלי החיים והנופים של נמיב, לצד תובנות עמוקות על היכולת של האדם למצוא מקלט דווקא במקום הריק ביותר בעולם.
בשנת 1991 אף הופק הסרט "The Sheltering Desert" המבוסס על הסיפור שלהם. בנמיביה עצמה, חורבות המקלטים שלהם (בתמונות) בקניון קויסב הן אתר היסטורי מוכר עד היום.