החתימה האחרונה של 'הטרמינל': הפרידה מבני גולסון, הענק שהפך את הג'אז לשפה קולנועית

בסרטו הבלתי נשכח של סטיבן ספילברג, "טרמינל" (The Terminal, 2004), ויקטור נבורסקי (בגילומו המופתי של טום הנקס) תקוע במשך תשעה חודשים באולם הטרנזיט של שדה התעופה הבינלאומי JFK. הוא אינו מבוקש פוליטי ואינו מחפש מקלט מדיני. בתוך קופסת פח קטנה של בוטנים הוא שומר חפץ יקר מפז: צילום עיתונות היסטורי בשחור-לבן משנת 1958, שפורסם במגזין Esquire תחת הכותרת "יום נהדר בהארלם" (A Great Day in Harlem). באותו בוקר אוגוסט שטוף שמש עמדו על מדרגות רחוב 126 בניו יורק 57 מגדולי הג'אז של כל הזמנים. אביו המנוח של ויקטור, חובב ג'אז מושבע מאחורי מסך הברזל, הקדיש את חייו לאיסוף חתימותיהם של כל ה-57. רק חתימה אחת הייתה חסרה לו כדי להשלים את מפעל חייו: חתימתו של נגן הסקסופון והמלחין האגדי בני גולסון (Benny Golson).

ארכיטקט ההארד-בופ: המנגינות שלא נשחקות לעולם

השבוע, כשהגיעה הידיעה על פטירתו של בני גולסון בגיל 95 בביתו במנהטן, הרגשתי כאילו נסגר עוד שער כבד אל תקופת הזהב של התרבות האמריקאית. גולסון לא היה סתם סקסופוניסט טנור מופלא בעל צליל עמוק, חם ומלטף; הוא היה אחד מגדולי הארכיטקטים של ז'אנר ההארד-בופ (Hard Bop). יחד עם ארט בלייקי וה-Jazz Messengers באלבום המופת Moanin' (1958), גולסון לקח את המורכבות הווירטואוזית של הבי-בופ והזריק לתוכה חום, מקצב גוספל, גרוב בלוזי שורשי ואלגנטיות שאי אפשר לחקות.

יצירותיו של גולסון הפכו לנכסי צאן ברזל של ספר הסטנדרטים העולמי. יצירות כמו Whisper Not, Along Came Betty, Killer Joe, וכמובן הבלדה קורעת הלב I Remember Clifford – שנכתבה בדמעות לזכרו של גאון החצוצרה הצעיר קליפורד בראון, שנספה בתאונת דרכים טרגית בגיל 25 בלבד. כל תו שגולסון כתב לא נועד להפגין אקרובטיקה של אצבעות, אלא להעביר נרטיב קולנועי שלם: התחלה, פיתוח, מתח ושיא רגשי שמחלחל היישר אל הלב.

הקולנוע כעוגן של נשמה: שיעור של במאי על זיכרון

כשבמאי בסדר הגודל של סטיבן ספילברג בחר ללהק את בני גולסון להופעת אורח אישית בשיא הרגשי של "טרמינל", זו לא הייתה רק מחווה נוסטלגית. ספילברג הבין במדויק את כוחו של הג'אז בקולנוע: ג'אז הוא השפה של האדם הבודד שמחפש בית. הסצנה שבה ויקטור סוף סוף משתחרר מהטרמינל, פוסע בשלג הניו-יורקי ונכנס למועדון במלון ראמאדה, היא מופת של בימוי עדין. המצלמה מתמקדת בגולסון המבוגר, מנגן על הבמה בעיניים עצומות. המוזיקה מוחקת את כל הבירוקרטיה, הגבולות והטראומות. גולסון חותם על התמונה, ויקטור מחייך, סוגר את הקופסה ואומר לנהג המונית: "I am going home".

גולסון היה מהאחרונים ששרדו מאותה תמונה מיתולוגית בהארלם. מתוך 57 הענקים שהונצחו באותו בוקר אגדי ב-1958 – מקאונט בייסי, צ'ארלס מינגוס ותלוניוס מונק ועד דיזי גילספי וג'ין קרופה – נותר כיום בין החיים רק ענק אחד בודד: הסקסופוניסט סוני רולינס (Sonny Rollins). לכתו של גולסון היא חותמת סופית על עידן שבו מוזיקה לא נמדדה באלגוריתמים או בטיק-טוק, אלא בשעות של נגינה במועדונים מלאי עשן ברחוב 52 ובחיפוש עיקש אחר האמת שבצליל.

השורה התחתונה והמלצת צפייה לסופ"ש

הקולנוע והמוזיקה תמיד נשמו מאותו מקור חיים. כשאתם מקשיבים לסולו טנור של בני גולסון, אתם שומעים תסריט שנכתב בזמן אמת. לכתו היא תזכורת חדה לכך שהיצירות האמיתיות אינן נעלמות עם יוצריהן – הן ממשיכות להדהד בכל פעם שמישהו מכבה את האור ומאפשר לצליל לקחת אותו למסע.

המלצה אישית לסופ"ש: קחו לעצמכם ערב אחד של חסד. כבו את הרעשים מסביב, וחזרו לצפות ב-"טרמינל" (The Terminal) בעיניים שמבינות מה מסתתר באמת בתוך קופסת הבוטנים של ויקטור. ולאחר מכן, שימו באוזניות את הביצוע המקורי של I Remember Clifford מתוך האלבום ההיסטורי Meet the Jazztet (1960). תגלו שם עולם שלם שבו כל צליל הוא בית, וכל מנגינה היא נצח.