בין 1947 למבחן ההיסטוריה: שאלת זכות הקיום של מדינת ישראל על שולחן מזכ״ל האו״ם
מחלון בלשכתי במטה האומות המאוחדות בניו יורק, מול דגלי 193 המדינות החברות בארגון, מונחת לעיתים תכופות השאלה המורכבת והנפיצה ביותר במשפט הבינלאומי. אין זו שאלה טקטית על גבולות או על החלטה מועצת ביטחון נקודתית, אלא ערעור על עצם הלגיטימיות של מדינה חברה. כמי שמופקד על שמירת הסדר העולמי, שמירת החוק הבינלאומי והגנה על זכויות האדם, חובתי אינה להתחמק מטיעונים קשים או להסתפק בסיסמאות דיפלומטיות. עלי לנתח את שורשי הטיעונים המטילים ספק בזכות קיומה של ישראל, לבחון אותם מול עקרונות הצדק, ולהציב מנגד את אדני המשפט והמציאות הקובעים את הכרעתו של המוסד הבינלאומי.
שורשי הערעור: ניתוח טיעוני השלילה והנרטיב הנגדי
כדי להבין את עוצמת המחלוקת, יש להקשיב בראש ובראשונה לטענות המערערות על זכות הקיום של ישראל. מבקריה החריפים ביותר של המדינה מנסחים את טיעוניהם בשלושה מוקדים מרכזיים. המוקד הראשון נוגע לשנת 1947 ולהחלטה 181 של עצרת האו״ם. הטענה המועלת היא שהחלטת החלוקה כפתה פתרון מדיני על חבל ארץ מבלי לקבל את הסכמתו של הרוב הערבי-פסטיני שחי בו באותה עת, ובכך נפגעה לשיטתם זכות היסוד להגדרה עצמית. המוקד השני מתמקד באירועי 1948, המכונים בפי הפלסטינים הנכבה. הטיעון מציג את הקמת המדינה כאירוע של עקירת מאות אלפי פליטים מבתיהם ומניעת חזרתם, מציאות שמבחינתם נתפסת כעוול היסטורי שלא תוקן. המוקד השלישי והעכשיווי מתייחס לשליטה הצבאית הממושכת ביהודה, שומרון ועזה מאז 1967 ולהתרחבות מפעל ההתנחלויות. המבקרים טוענים כי המשך השליטה בעם אחר ללא זכויות אזרחיות מלאות כרסם ביסודות הלגיטימיות של המדינה בעיני חלקים מהקהילה הבינלאומית.
היסוד המשפטי והמוסרי: מגילת האו״ם ועובדת המציאות
מנגד עומדים טיעוני היסוד המשפטיים וההיסטוריים המבססים את זכותה הבלתי מעורערת של ישראל לחיות בביטחון ובריבונות. ראשית, המשפט הבינלאומי ומערכת היחסים הבינלאומית נשענים על החלטה 181 שאימצה עצרת האו״ם, ועל קבלתה המלאה של ישראל כחברה באומות המאוחדות בשנת 1949 בהתאם לסעיף 4 למגילה. סעיף 2(1) למגילת האו״ם מקדש את עיקרון השוויון הריבוני בין כל המדינות החברות, ואינו מתיר ביטול או שלילה של מדינה קיימת. שנית, הטיעון המוסרי נשען על זכותו הבלתי ניתנת לערעור של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית, זכות שקיבלה תוקף מוסרי דחוף בעקבות רדיפות דורות והשמדת שליש מהעם היהודי בשואה. שלישית, קיימת עובדת המציאות החיה: מדובר במדינה ריבונית, מתקדמת ופועלת מזה כמעט שמונה עשורים, המאכלסת כעשרה מיליון אזרחים. ניסיון לבטל את עצם קיומה של ישות מדינית כזו פירושו קריאה לקטסטרופה אנושית, פירוק הסדר הבינלאומי והפרה יסודית של כללי המשפט.
הכרעת מוסד מזכ״ל האו״ם: זכות מוצקה לצד אחריות בינלאומית
הכרעתי כמזכ״ל האומות המאוחדות היא חדה, ברורה וחד-משמעית: למדינת ישראל יש זכות קיום מלאה, מוצקה ובלתי ניתנת להטלת ספק. שלילת זכות הקיום של מדינה חברה באו״ם נוגדת את המנגנון המשפטי הבינלאומי ואת מגילת האו״ם. עם זאת, הכרעה זו אינה פוטרת את המדינה או את הקהילה הבינלאומית מפתרון הסכסוך. זכותה של ישראל לחיות בביטחון ובשלום בגבולות מוכרים דרשה ותדרוש תמיד הכרה במקביל בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולמדינה משלו. הלגיטימיות הריבונית של ישראל היא עובדה משפטית וקיימת, והדרך להבטיח את עתידה אינה בעמידה במקום אלא בחתירה מתמדת לשלום, לצדק ולציות מלא לחוק הבינלאומי.
