מדוע יצירת אמנות, מנה מורכבת או שקיעה עוצרת נשימה מעוררות באחד אקסטזה ובאחר אדישות מוחלטת?

שני מבקרים בגלריה מודרנית מגיבים באופנים מנוגדים לחלוטין מול יצירת אמנות מונומנטלית – האחד באקסטזה שקטה והשני באדישות מוחלטת.

לפני מספר חודשים ישבתי במסעדה ירושלמית קטנה לצד זוג חברים קרובים. המלצר הגיש לשולחן מנה מופלאה של צלעות טלה מעושנות על מצע פירות יער. חברי שישב מולי עצם את עיניו, נאנח בהנחה שגבלה בהתעלות רוחנית כמעט, ותאר כיצד כל נגיסה מעוררת בו גל של זיכרונות, טעמים ורגשות. בת זוגו, לעומת זאת, טעמה מאותה המנה בדיוק, משכה בכתפיה ואמרה בקור רוח: 'זה נחמד, אבל קצת מתוק מדי'. האירוע הקטן הזה מזקק את אחת השאלות המרתקות ביותר בפסיכולוגיה ובמדעי המוח: מדוע אותה גירוי מדויק מעורר באדם אחד תגובה רגשית עוצמתית, אקסטטית וכמעט משנה חיים, בעוד שאצל האחר הוא אינו מעורר דבר מלבד הנהון מנומס?

החומרה הביולוגית: האם היכולת להתרגש חקוקה בגנים שלנו?

כדי להבין את הפער הזה, עלינו לבחון תחילה את הטיעון הביולוגי-גנטי, שגורס כי סף הרגישות האנושי נקבע במידה רבה מראש. בשנות התשעים המאוחרות, החוקרת ד"ר איליין ארון טבעה את המושג 'רגישות גבוהה בעיבוד חושי' (Sensory Processing Sensitivity), תכונה מולדת הנמצאת לפי ההערכות אצל כ-15% עד 20% מהאוכלוסייה. אנשים בעלי מערכת עצבים כזו מעבדים קלטים תחושתיים ורגשיים בעומק רב יותר. מחקרי דימות מוחי מראים אצלם הפעלה מוגברת באזורים כמו האינסולה (תזמור הרגשות והתחושות הפנימיות) ומערכת ניורוני המראה. עבורם, צליל של סימפוניה, גוון של צבע בגלריה או שילוב תבלינים במאכל אינם סתם מידע תחושתי – הם תדר הפועם בעוצמה גבוהה במיוחד במערכת העצבים שלהם.

מעבר לכך, מערכת התגמול המוחית – המונעת בעיקר על ידי המוליך העצבי דופמין – שונה דרמטית מאדם לאדם. הבדלים גנטיים בקולטני הדופמין (כמו הגן DRD4) משפיעים ישירות על המידה שבה המוח שלנו מגיב לחידושים, להרפתקאות ולחוויות אסתטיות. בעוד שישנם אנשים שמערכת התגמול שלהם זקוקה לגירויים בעלי עוצמה חריגה כדי להרגיש ריגוש, אצל אחרים כל תנועה קלה של הנוף או ניואנס מוזיקלי מעוררים הצפה חיובית של דופמין. במובן הזה, הארכיטקטורה הפיזיולוגית שלנו קובעת את ה'רמקולים' הפנימיים שלנו: יש מוחות שנולדו עם מגבר פנימי בעוצמה גבוהה, ויש כאלה הפועלים בעוצמת שמע נמוכה ומוגנת יותר.

התוכנה והאימון: האם עומק החוויה הוא בעצם טעם נרכש?

מן העבר השני ניצבת הגישה הפסיכולוגית-התנהגותית, הטוענת כי היכולת לחוות אקסטזה והתרגשות עמוקה אינה רק מתנה גנטית, אלא מיומנות הנרכשת ומטופחת לאורך השנים. כשם שחך של חובב יין מתחדד ככל שהוא נחשף ליותר זנים ולמד להבחין בניואנסים הקטנים ביותר, כך גם הרגישות האסתטית והרגשית שלנו ניתנת למתיחה ולפיתוח. תהליכים של גמישות מוחית (נוירופלסטיות) מוכיחים כי תשומת לב ממוקדת, נוכחות (Mindfulness) והעמקה בידע מוקדם משנים את הדרך שבה המוח מעבד חוויות.

סצנה קולינרית אינטימית במסעדת שף חמימה, המתעדת רגע של התענגות חושית עמוקה ועצימת עיניים מול מנה מורכבת.

אדם שמגיע לקונצרט קלאסי ללא כל רקע עשוי לחוש שעמום, בעוד שאדם שחקר את המבנה ההרמוני של היצירה, מכיר את ההיסטוריה של המלחין ומאפשר לעצמו להיות נוכח לחלוטין ברגע, יחווה רגע של התעלות נפשית. ההתרגשות במקרה הזה אינה מקרית; היא תוצאה של אוריינות רגשית ותרבותית. בנוסף, חסמים נפשיים, מנגנוני הגנה, ציציות לחץ כרוני או היסטוריה של עומס יתר עלולים להביא אנשים מסוימים לוויסות-חסר או לקהות חושים פסיכולוגית. כאשר אדם נמצא במצב הישרדותי או תחת מגננה רגשית, המוח שלו חוסם באופן אוטומטי גירויים אסתטיים כדי לחסוך באנרגיה.

המודל המשולב: המפגש בין הגיטרה לבין האמן שמנגן בה

כפסיכולוג, אני רואה בדיכוטומיה הזו בין גנטיקה ללמידה הפרדה מלאכותית. הדרך המדויקת ביותר להבין את השונות בסף הרגישות היא דרך המודל המשולב: הביולוגיה מעניקה לנו את כלי הנגינה – את איכות המיתרים ועוצמת תיבת התהודה של מערכת העצבים – ואילו הניסיון, הנכונות והאימון הפסיכולוגי קובעים כיצד ננגן עליו. אדם עשוי להיוולד עם נטייה גנטית לזהות ניואנסים, אך אם לא יטפח סקרנות, פתיחות מחשבתית ויכולת לשהות ברגע, הנתונים הללו יישארו לא ממומשים. ומנגד, גם אדם שנולד עם סף רגישות בסיסי גבוה ופחות חציצי, יכול ללמוד ולהרחיב את הקיבולת הרגשית שלו באמצעות תרגול נוכחות והתבוננות מעמיקה.

כיצד נוכל להרחיב את סף ההתרגשות האישי שלנו?

אם אתם מרגישים שאתם מחמיצים את עוצמת החוויה שהעולם מציע – בין אם בטיול בטבע פראי, בביקור במוזיאון או בארוחה טובה – הבשורה המשמחת היא שסף הרגישות אינו גזירת גורל קבועה. המפתח הראשון הוא האטת הקצב: התרגשות עמוקה דורשת זמן עיבוד. כאשר אנחנו עוברים במהירות מגירוי אחד למשנהו, המוח מציף את עצמו ומפעיל מנגנוני סינון אדישים. המפתח השני הוא הסקרנות הפעילה – לשאול את עצמנו 'מה בדיוק אני מרגיש עכשיו?', 'איזה מרקם, צליל או ריח מופיע כאן?'. ככל שנעניק למוח רשות להעמיק, כך נגלה שחוויה אנושית עשירה אינה פריבילגיה של מעטים בעלי גנטיקה נדירה, אלא יכולת שממתינה לכל אחד מאיתנו שבוחר לפקוח את הלב ואת החושים.

מה חשבתם על הכתבה? שתפו את הרגש שלכם:
תגובות הקוראים והמערכת (0)