תעשיית הקולנוע אוהבת למכור לנו סיפורים על רומנטיקה וכישרון טהור, אבל הקריירה של סטיבן ספילברג התחילה בפשוט הסגת גבול והתחזות. לפני שהפך לבמאי המרוויח בהיסטוריה, ספילברג היה נער יהודי בודד ודחוי מפניקס, אריזונה, שהעביר את הזמן במציצנות דרך עדשת ה-8 מ"מ של אביו. בגיל 16, במהלך סיור תיירים שגרתי באולפני 'יוניברסל' בלוס אנג'לס, הוא החליט שהחוקים אינם חלים עליו: הוא התחבא בשירותים עד שהמבקרים הלכו, ופשוט יצא לשוטט בין הסטים. למחרת הוא חזר בלבוש מלא של פקיד זוטר — חליפה מחויטת ומזוודה ריקה שנועדה לשדר דחיפות מדומה. השומר בכניסה לא שאל שאלות, וספילברג תפס לעצמו משרד נטוש במתחם, עדכן את שמו על לוח הדיירים בכניסה וניהל משם חמ״ל עצמאי במשך חודשים. התעוזה הכמעט נרקיסיסטית הזו השתלמה: כשהציג לבסוף את סרטיו הקצרים למנהלים, הנהלת האולפן לא התקשרה למשטרה אלא החתימה אותו על חוזה הבימוי המקצועי הראשון שלו.
בשנת 1975, במהלך צילומי 'מלתעות', ספילברג הצעיר גילה שקולנוע הוא בעיקר אמנות ניהול האסונות. הצילומים בים הפתוח היו סיוט מתמשך, והכריש המכני היקר (שזכה לשם החיבה 'ברוס') סירב לעבוד, טבע שוב ושוב במי המלח וסבל מתקלות טכניות בלתי פוסקות. מחוסר ברירה, ספילברג נאלץ לאלתר פתרון: הוא פשוט הסתיר את הכריש ברוב חלקי הסרט. במקום פלסטיק חורק, היצירה התבססה על נקודת המבט המאיימת של המפלצת הסמויה מן העין, בשילוב הלחן המצמרר של ג'ון ויליאמס. התוצאה הייתה פנינה של מתח פסיכולוגי. 'מלתעות' חצה את רף 100 מיליון הדולרים בקופות והמציא את קונספט 'שוברי הקופות של הקיץ'. האליטה הקולנועית, כמובן, מיהרה להאשים אותו במסחור זול וביתור הקולנוע האמנותי — כאילו הקהל הגיע עד אז לאולמות רק כדי לסבול.
לעתים הדרך ליצירת מופת אינה דורשת גאונות אלא בעיקר נודניק עקשן. פולדק פפרברג, ניצול שואה מרשימתו של אוסקר שינדלר, התקשר למשרדו של ספילברג מדי שבוע במשך 11 שנים רצופות כדי לשכנע אותו לעבד את ספרו של תומאס קנילי. ב-1992 הפרויקט יצא לדרך, ופפרברג נסע עם ספילברג כיועץ צמוד לסט הצילומים בפולין. החוויה הנפשית הייתה משאבת כוחות; ספילברג נאלץ להתעמת ישירות עם זהותו היהודית ועם הזוועות, והודה בראיונות: 'יש לי את הפריבילגיה להקיז החוצה חלק מהחשכה שלי דרך האמנות'. כדי לא לשקוע בתהום, הוא בילה את הלילות בעריכת אפקטים ממוחשבים בשלט רחוק עבור 'פארק היורה'. מתוך כבוד לקורבנות, ספילברג סירב לקחת דולר אחד על הבימוי, הגדיר את הכסף כ'כספי דמים' ותקצב ברווחיו קרן לתיעוד עדויות ניצולים. כיום, חלק מהחומרים והסרטים מתקופה זו שמורים ומשוחזרים בתוך ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג באוניברסיטה העברית בירושלים.
מאחורי הלהיט ההיסטרי 'אי.טי. - חבר מכוכב אחר' לא מסתתר מדע בדיוני, אלא טראומת גירושים קלאסית. כשהוריו התגרשו, ספילברג הנער נותר מפורק ובודד. במקום לפנות לטיפול, הוא המציא לעצמו חבר דמיוני מהחלל החיצון שייכנס לוואקום שהותיר אביו שעזב. שנים לאחר מכן, החבר הדמיוני הזה תורגם ליצירה שלוחצת בדיוק רב על שרירי הדמעות של הצופים. העיסוק הבלתי נגמר שלו בחייזרים ובמפגשים מהסוג השלישי אינו מקרי; הוא מלווה את כל הקריירה שלו כחיפוש מתמיד אחר נחמה קוסמית למורכבות האנושית.
היכולת של ספילברג להימנע מלהפוך למאובן בעצמו היא אולי ההישג המרשים מכולם. ב-'פארק היורה' (1993) הוא דחף את טכנולוגיית ה-CGI לרמות חדשות והחזיר את הדינוזאורים לחיים בדרך שהפחידה דור שלם. הוא זיגזג בקלות בין הרפתקאות עם ג'ורג' לוקאס בסדרת סרטי 'אינדיאנה ג'ונס' לבין דרמות היסטוריות כבדות משקל כמו 'להציל את טוראי ראיין' ו-'לינקולן'. בסרטו האוטוביוגרפי 'הפייבלמנים', ספילברג סגר מעגל והניח על המסך את הפחדים, הסודות המשפחתיים והשריטות שהפכו אותו לילד שחלם על הכוכבים — ולבמאי שידע בדיוק איך למכור לנו אותם בחזרה.
