הדוכס שחילק את בוואריה: מאחורי עלייתו ונפילתו של שטפן השלישי
בשנת 1413 הלך לעולמו בנורדגאו שטפן השלישי, דוכס בוואריה-אינגולשטאט, דמות שהותירה חותם עמוק על המפה הפוליטית של מרכז אירופה בשלהי ימי הביניים. כנכדו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה לודוויג הרביעי, שטפן לא הסתפק בניהול שגרתי של נכסי המשפחה. שאיפותיו הפוליטיות והחברתיות, לצד חיבה מופגנת למפגני כוח ולאורח חיים ראוותני, שינו מן היסוד את חלוקת השלטון בבוואריה והובילו לסדרת מאבקים פנימיים שעיצבו את האזור במשך עשרות שנים.
זהב מילאנזי ופיצול הנחלה
המניע הכלכלי שעמד מאחורי נסיקתו הפוליטית של שטפן היה נישואיו בשנת 1367 לתדאה ויסקונטי, בתו של שליט מילאנו ברנבו ויסקונטי. הנדוניה העצומה שהביאה עמה — 100,000 גילדן זהב — איפשרה לו לפדות טירות וערים שהיו ממושכנות ולממן מהלכים צבאיים נרחבים. אולם, ההוצאות הגבוהות והמעורבות המתמדת בחצר המלוכה האיטלקית עוררו סכסוך חריף בין שטפן לאחיו, יוחנן השני. בשנת 1392 דרש יוחנן להפסיק את המימון המשותף להרפתקאותיו של שטפן, צעד שהוביל לחלוקת בוואריה לשלוש דוכסויות נפרדות: בוואריה-לנדסהוט, בוואריה-מינכן ובוואריה-אינגולשטאט.
מבוואריה אל כס המלוכה בפריז
למרות הפיצול והצטמצמות נחלתו לאינגולשטאט, שטפן המשיך להפעיל מנופי השפעה בינלאומיים. המהלך האסטרטגי המרכזי שלו בזירה האירופית היה השידוך של בתו, איזבו מבוואריה, לשארל השישי, מלך צרפת, בשנת 1385. הנישואים הללו קירבו את בית ויטלסבאך הבווארי אל מוקד הכוח של בית ואלואה, והעניקו לשטפן משקל פוליטי ניכר מעבר לגבולות האימפריה. במקביל, הוא לא חדל מלנסות ולהרחיב את אדמותיו בגרמניה, תמך במרידות עירוניות במינכן וניהל עימותים צבאיים מול אחייניו, עד שנאלץ בשנת 1402 לצמצם את שלטונו בפועל לאזור אינגולשטאט בלבד.
מורשת של מאזני כוח
מותו של שטפן השלישי בספטמבר 1413 חתם פרק סוער בהיסטוריה הבווארית. הוא הותיר לבנו, לודוויג השביעי, נחלה מבוצרת ומורכבת מבחינה טקטית, אך גם שורת עימותים פתוחים מול הדוכסויות השכנות. כיום, הניתוח ההיסטורי של תקופת שלטונו אינו מתמקד רק בגינוני היוקרה של חצר המלכות שלו, אלא באופן שבו מאבקי מימון ואינטרסים שושלתיים פירקו מבנים פוליטיים קיימים ויצרו את מפת הנסיכויות של דרום גרמניה בעת החדשה המוקדמת.
