שני בוסים, ארגון אחד: השיעור הניהולי מגלות אביניון והקרע המערבי
בשבוע הראשון שלאחר מיזוג החברות במשרד הקודם שלי, מצאתי את עצמי יושב בשתי פגישות עבודה שונות בהפרש של שעה. הסמנכ"ל הוותיק דרש שאקדיש את כל שעות העבודה לפיתוח המוצר הקיים, בעוד הסמנכ"ל החדש הבהיר כי המשימה היחידה שלי היא העברת הפעילות למערכת הענן החדשה.
המלכוד המשרדי: בפגישה עם הסמנכ"ל החדש שאלתי לגבי ההנחיות מנגד. הוא סיכם את עמדתו במשפט קצר: "אני המנהל הישיר שלך, והתקציב לפרויקט מגיע מהמחלקה שלי". כעבור חצי שעה, המנהל הוותיק הסביר לי ליד מכונת הקפה כי הסמכויות של המנהל החדש עדיין לא אושרו בדירקטוריון.
מאיטליה לצרפת: איך נוצרים שני מרכזי כוח במקביל
השורשים של הכאוס: הדינמיקה הניהולית הזו הופיעה בצורה קיצונית כבר במאה ה-14. בשנת 1309 העביר האפיפיור קלמנס החמישי את מושב הכס הקדוש מרומא לעיר אביניון שבצרפת, מהלך שקרב את הנהגת הכנסייה לחצר המלוכה הצרפתית למשך כ-70 שנה.
הפיצול המלכותי: החזרה לרומא בשנת 1378 הולידה את "הקרע המערבי". ההמון ברומא דרש אפיפיור איטלקי, והקרדינלים בחרו את אורבנוס השישי. תוך חודשים ספורים התחרטו הקרדינלים הצרפתים על הבחירה, טענו כי היא נעשתה תחת איומים, ונמלטו בחזרה לאביניון כדי לבחור אפיפיור מתחרה, קלמנס השביעי.
מיסים כפולים והחלטות סותרות: הסיוט הבירוקרטי של המאה ה-14
שתי חשבוניות לאותו שירות: אירופה התפצלה מיד לשני מחנות ניהוליים. ממלכות צרפת וסקוטלנד הכירו באפיפיור באביניון, בעוד אנגליה והקיסרות הרומית הקדושה תמכו באפיפיור ברומא. עבור הבישופים והתושבים בשטח, המצב הפך לסיוט בירוקרטי: שני המרכזים דרשו גביית מסים נפרדת, מינו בעלי תפקידים כפולים והטילו חרמות הדדיים על מי ששילם למחנה השני.
מאבקי תקציב בארגון: מתחת להצהרות התיאולוגיות על קדושה ולגיטימיות, המנוע האמיתי של הקרע היה שליטה בנכסי נדל"ן, גביית מיסים ומינוי בעלי תפקידים במנגנון. המנהלים בשטח השתמשו בנאמנות למוסד כדי לבצר את מעמדם הפוליטי ואת השליטה במשאבים.
מניהול מטריציוני ועד פתרון היררכי חד
המבנה המטריציוני: במשרדים מודרניים, התופעה הזו מתרחשת לעיתים קרובות במודלים של ניהול מטריציוני שאינם מוגדרים היטב. עובדים מוצאים את עצמם מקבלים הנחיות מנוגדות משני מנהלי מחלקות, כאשר כל מנהל בוחן את ביצועי העובד לפי יעדים ומדדים משלו.
הסדרת הסמכויות: הסיום של הקרע המערבי הגיע בוועידת קונסטנץ בשנת 1417. הוועידה הבינה כי אף אחד מהאפיפיורים לא יוותר מרצונו על הכס, והחליטה להדיח את הטוענים לכתר ולבחור אפיפיור מוסכם אחד, מרטינוס החמישי.
השורה התחתונה: שיתוק ניהולי אינו נפתר באמצעות פשרות מקומיות בין מנהלים שנלחמים על אגו ותקציב. הדרך היחידה לצאת ממלכוד של שני בוסים היא פנייה לדרג הניהולי הבכיר כדי לקבוע קו סמכות אחד וברור.
