איך נחתה חללית אמריקאית ראשונה על הירח בלי לשקוע באבק?
האם הירח עשוי מאבק עמוק שיבלע כל עצם שינחת עליו? באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, זו לא הייתה שאלה מתוך סרט מדע בדיוני, אלא חשש הנדסי אמיתי של מדעני נאס"א. לפני שבני אדם דרכו על פני הירח, אף אחד לא ידע בוודאות מה יקרה לחללית ברגע שתגע בקרקע. ב-30 במאי 1966 שוגרה החללית סרוויור 1 (Surveyor 1) כדי לגלות את התשובה.
משימה ראשונה מסוגה בדרך אל הירח
עד אותה שנה, רוב החלליות שנשלחו אל הירח התרסקו על פניו בכוונה או חלפו על פניו וצילמו ממרחק. כדי להכין את השטח לנחיתת אסטרונאוטים, המהנדסים היו חייבים להוכיח שאפשר לבצע נחיתה רכה – כלומר נחיתה מבוקרת שבה החללית מאיטה בהדרגה ונוחתת בעדינות על רגליה. סרוויור 1 שוגרה מפלורידה על גבי טיל מסוג אטלס-סנטאור, ויצאה למסע של כ-63 שעות בחלל.
שלוש שניות של נפילה חופשית
כדי להנחית חללית ללא טייס, המהנדסים פיתחו מערכת ניווט המבוססת על מכ"ם בגובה נמוך ורקטות בלימה. בגובה של כ-75 קילומטרים מקרקע הירח, מנוע הבלימה הראשי הופעל והאט את החללית ממהירות עצומה. בגובה של כ-3.4 מטרים בלבד מהקרקע המנועים כבו לחלוטין, ורקטות הבלימה פעלו כמו בלמי חירום ברכב שמאטים אותו ברגע האחרון. החללית נפלה בנפילה חופשית קצרה ופגעה בקרקע באזור שנקרא אוקיינוס הסערות.
שידור התמונות הראשונות אל כדור הארץ
החשש הגדול ביותר של המדענים היה שרגלי החללית ישקעו לתוך שכבת אבק עמוקה. ברגע שסרוויור 1 נחתה, התברר שהקרקע יציבה ומוצקה. החללית הרימה מעט אבק בעת הנגיעה, אך נותרה עומדת יציבה על שלוש רגליה. כחצי שעה לאחר הנחיתה המוצלחת, מצלמת הטלוויזיה המותקנת עליה החלה לשדר תמונות מפורטות של פני הירח בחזרה לכדור הארץ.
הנתונים שהכינו את הדרך למשימת אפולו
במהלך השבועות שלאחר מכן שידרה סרוויור 1 יותר מ-11,000 תמונות, לצד נתונים מדויקים על הטמפרטורה ומבנה השטח. המידע ההנדסי הזה שימש את נאס"א בתכנון רכב הנחיתה המאויש של תוכנית אפולו, ושלוש שנים מאוחר יותר נחתו בני האדם הראשונים על הירח. כיום סרוויור 1 עדיין נמצאת באותו מקום בדיוק במישור אוקיינוס הסערות, עדות פיזית להצלחת הניסוי מ-1966.
