לפני שהפך לשם דבר בכל בית בעולם ולבמאי הרווחי בהיסטוריה, סטיבן ספילברג היה פשוט נער יהודי בודד ודחוי מפניקס, אריזונה, שהיה מאוהב במצלמת ה-8 מ"מ של אביו. אחד הסיפורים המפורסמים והמכוננים ביותר בקריירה שלו התרחש כשהיה כבן 16 בלבד: במהלך סיור תיירים רגיל באולפני 'יוניברסל' בלוס אנג'לס, ספילברג החליט לקחת הימור מטורף. הוא ירד מהאוטובוס של הסיור, התחבא בשירותים עד שהסיור הסתיים, ואז פשוט החל להסתובב חופשי בין הסטים. למחרת, הוא חזר למתחם כשהוא לבוש בחליפה מחויטת, אוחז במזוודה ריקה כדי להיראות חשוב, וחלף על פני השומר בכניסה בביטחון עצמי מוחלט. ספילברג אפילו איתר משרד נטוש במתחם, עדכן את שמו על لوח השמות בכניסה לבניין, ופעל ממנו במשך חודשים כאילו היה במאי מן המניין, עד שהחליט להציג את סרטיו הקצרים למנהלי האולפן – מה שהוביל בסופו של דבר לחוזה הבימוי המקצועי הראשון שלו.
בשנת 1975, במהלך צילומי הסרט 'מלתעות' (Jaws), ספילברג הצעיר עמד בפני קריסה טוטאלית. הצילומים בים הפתוח היו סיוט מתמשך, והכריש המכני היקר שנבנה עבור הסרט (ושזכה לכינוי 'ברוס') סירב לעבוד, טבע שוב ושוב במים המלוחים וסבל מתקלות טכניות בלתי פוסקות. במקום להרים ידיים, ספילברג נאלץ לאלתר פתרון גאוני: הוא החליט כמעט לא להראות את הכריש במהלך רוב הסרט, ובמקום זאת להסתמך על נקודת המבט של המפלצת המסתורית, בשילוב המוזיקה האייקונית והמצמררת של ג'ון ויליאמס. התוצאה הייתה יצירת מופת של מתח פסיכולוגי. 'מלתעות' הפך לסרט הראשון בהיסטוריה שחצה את רף 100 מיליון הדולרים בקופות והמציא את המושג 'קיץ של שוברי קופות'. לימים סיפר ספילברג כי באותה תקופה הוא חטף ביקורות קשות מתעשיית הקולנוע האיכותית, והיו מקרים שבהם האשימו אותו ישירות בטענה כי עשה 'מסחור' וכי הוא 'מחרב את הקולנוע האמנותי'.
אחד הסיפורים הבלתי נתפסים ביותר מאחורי יצירת 'רשימת שינדלר' קשור לטרדן עקשן בשם פולדק פפרברג, ניצול שואה שהיה מיוצאי רשימתו של אוסקר שינדלר. פפרברג טען כי התקשר למשרדו של ספילברג מדי שבוע במשך 11 שנים רצופות, במטרה לשכנע אותו להפוך את הספר שכתב תומאס קנילי לסרט קולנוע. כשהפרויקט יצא לדרך ב-1992, פפרברג שימש כיועץ צמוד של ספילברג ונסע עמו לאתרי הצילום בפולין. הצילומים בפולין היו חוויה נפשית קשה ומשאבת כוחות עבור ספילברג, שנאלץ להתמודד עם הזהות היהודית שלו ועם זוועות השואה. בראיונות שונים הודה ספילברג: 'יש לי את הפריבילגיה להקיז החוצה חלק מהחשכה שלי דרך האמנות'. כדי להתמודד עם התהום הנפשית, בלילות הוא ערך בשלט רחוק את האפקטים של 'פארק היורה' שהיה בפוסט-פרודקשן. מתוך כבוד לקורבנות, ספילברג סירב לקבל אפילו דולר אחד על בימוי 'רשימת שינדלר', וכינה את הכסף הזה 'כספי דמים'. את כל רווחיו מהסרט הוא תרם להקמת קרן שואה המתעדת עדויות של ניצולים. חלק מהחומרים והסרטים מתקופה זו שמורים ומשוחזרים במסגרת [ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג](https://jfa.huji.ac.il) באוניברסיטה העברית בירושלים.
מאחורי הלהיט הענקי 'אי.טי. - חבר מכוכב אחר' מסתתר פצע ילדות כואב של ספילברג. כשהיה נער, הוריו התגרשו – אירוע שזעזע את עולמו והותיר אותו עם תחושת בודדות עמוקה. ספילברג הודה כי המציא לעצמו חבר דמיוני, יצור מעולם אחר שילווה אותו וימלא את החלל שנוצר בעקבות עזיבת אביו. שנים לאחר מכן, החבר הדמיוני הזה הפך לבסיס של הסרט 'אי.טי.'. העיסוק המתמיד של ספילברג בחייזרים, במפגשים מהסוג השלישי ובחיפוש אחר הלא-נודע אינו מקרי; הוא מלווה את כל הקריירה שלו, ועד היום הוא חוזר לפרויקטים העוסקים בתגליות בחלל ובמפגשים עם הבלתי נודע, מתוך תפיסה שהקולנוע מציע נחמה קוסמית למורכבות האנושית.
ספילברג הוא לא רק מספר סיפורים אגדי, אלא גם חלוץ טכנולוגי ששינה את פני תעשיית הקולנוע לנצח. ב-'פארק היורה' (1993) הוא דחף את טכנולוגיית ה-CGI לרמות שלא נראו כמותן, והחזיר את הדינוזאורים לחיים בדרך שהדהימה את העולם. לצד שיתופי הפעולה ההיסטוריים שלו עם ג'ורג' לוקאס בסדרת סרטי 'אינדיאנה ג'ונס', ספילברג הוכיח שהוא מסוגל לנוע בקלות בין סרטי הרפתקאות מסעירים לבין דרמות היסטוריות עמוקות כמו 'להציל את טוראי ראיין' ו'לינקולן'. בסרטו האוטוביוגרפי 'הפייבלמנים', ספילברג סגר מעגל והציג לקהל הרחב את כל האהבות, הפחדים והסודות המשפחתיים שהפכו אותו לילד שחלם על כוכבים – ולבמאי שהגשים את החלומות של כולנו.
