המילים שנולדו מתוך טיפול נפשי: הסיפור העובדתי מאחורי שירת הווידוי של אן סקסטון
בסתיו 1956, בעקבות אשפוז פסיכיאטרי ודיכאון קשה לאחר לידה, הציע הפסיכיאטר ד"ר מרטין אורן למטופלת שלו, עקרת בית מבוסטון בשם אן סקסטון, לנסות לכתוב שירה. ההמלצה הטיפולית הזו שינתה את מסלול חייה: בתוך עשור הפכה סקסטון מאלמונית לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בשירה האמריקאית של המאה ה-20, לצד סילביה פלאת' ורוברט לוול. ב-4 באוקטובר 1974 הסתיימה דרכה כשהייתה בת 45 בלבד, אך המורשת הספרותית שהותירה אחריה הגדירה מחדש את סוגת שירת הווידוי (Confessional Poetry).
מהקליניקה לסדנאות השירה של בוסטון
סקסטון לא הגיעה מתוך המסלול האקדמי הקלאסי. היא נולדה במסצ'וסטס בשנת 1928, עבדה תקופה קצרה כדוגמנית ונישאה בגיל 19. נקודת המפנה התרחשה כאשר החלה להשתתף בסדנאות כתיבה באוניברסיטת בוסטון. שם פגשה את המשורר רוברט לוול ואת סילביה פלאת'. באותן שנים, השירה האמריקאית התאפיינה באיפוק, במבנה סדור ובנושאים קלאסיים. סקסטון ומשתתפי הסדנה הציגו גישה שונה לחלוטין: שימוש בגוף ראשון, חשיפה ישירה של חוויות נפשיות, התמודדות עם אשפוזים ונושאים שהיו עד אז מחוץ לתחום בשיח הציבורי.
ההכרה המקצועית והזכייה בפרס פוליצר
ספרה הראשון, 'בדרך חזרה לבדלם' (To Bedlam and Part Way Back), יצא לאור ב-1960 וזכה לתשומת לב עיתונאית וביקורתית רבה בשל הדיוק והישירות שבו. בשנת 1966 פרסמה את קובץ השירים 'חיים או מוות' (Live or Die), שתיעד תהליך של התמודדות עם מחלה נפשית. הספר זיכה אותה בפרס פוליצר לשירה לשנת 1967. הדיונים בוועדת הפרס היו ממושכים, אך השופטים הכריעו לטובת המבנה הנרטיבי המהודק והשפה המקורית שהציגה. בהמשך דרכה מונתה למרצה באוניברסיטת בוסטון ובקולגייט, והפכה למשתתפת מבוקשת במפגשי ספרות ברחבי ארצות הברית.
אוקטובר 1974 והמורשת הנשארת
בשנותיה האחרונות חוותה סקסטון בדידות גוברת לצד החמרה במצבה הבריאותי והנפשי, בייחוד לאחר גירושיה ב-1973. בצהרי ה-4 באוקטובר 1974, לאחר מפגש עבודה עם עמיתתה המשוררת מקסין קומין על קובץ שיריה החדש, שמה קץ לחייה בביתה שבווסטון, במסצ'וסטס. לאחר מותה פורסמו ארבעה קובצי שירים נוספים שהותירה בכתב יד. כיום, כותריה שמורים בארכיון הציבורי של מרכז הריסון ראנסם באוניברסיטת טקסס באוסטין, ועבודתה נלמדת כחלק מתוכניות הלימוד לספרות בארצות הברית וברחבי העולם.
