המילים שנולדו מתוך טיפול נפשי: הסיפור העובדתי מאחורי שירת הווידוי של אן סקסטון
בסתיו 1956, בעקבות אשפוז פסיכיאטרי ודיכאון קשה לאחר לידה, הציע הפסיכיאטר ד"ר מרטין אורן למטופלת שלו, עקרת בית מבוסטון בשם אן סקסטון, לנסות לכתוב שירה. ההמלצה הטיפולית הזו שינתה את מסלול חייה: בתוך עשור הפכה סקסטון מאלמונית לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בשירה האמריקאית של המאה ה-20, לצד סילביה פלאת' ורוברט לוול. ב-4 באוקטובר 1974 הסתיימה דרכה כשהייתה בת 45 בלבד, אך המורשת הספרותית שהותירה אחריה הגדירה מחדש את סוגת שירת הווידוי (Confessional Poetry).
מהקליניקה לסדנאות השירה של בוסטון
סקסטון לא הגיעה מתוך המסלול האקדמי הקלאסי. היא נולדה במסצ'וסטס בשנת 1928, עבדה תקופה קצרה כדוגמנית ונישאה בגיל 19. נקודת המפנה התרחשה כאשר החלה להשתתף בסדנאות כתיבה באוניברסיטת בוסטון. שם פגשה את המשורר רוברט לוול ואת סילביה פלאת'. באותן שנים, השירה האמריקאית התאפיינה באיפוק, במבנה סדור ובנושאים קלאסיים. סקסטון ומשתתפי הסדנה הציגו גישה שונה לחלוטין: שימוש בגוף ראשון, חשיפה ישירה של חוויות נפשיות, התמודדות עם אשפוזים ונושאים שהיו עד אז מחוץ לתחום בשיח הציבורי.
ההכרה המקצועית והזכייה בפרס פוליצר
ספרה הראשון, 'בדרך חזרה לבדלם' (To Bedlam and Part Way Back), יצא לאור ב-1960 וזכה לתשומת לב עיתונאית וביקורתית רבה בשל הדיוק והישירות שבו. בשנת 1966 פרסמה את קובץ השירים 'חיים או מוות' (Live or Die), שתיעד תהליך של התמודדות עם מחלה נפשית. הספר זיכה אותה בפרס פוליצר לשירה לשנת 1967. הדיונים בוועדת הפרס היו ממושכים, אך השופטים הכריעו לטובת המבנה הנרטיבי המהודק והשפה המקורית שהציגה. בהמשך דרכה מונתה למרצה באוניברסיטת בוסטון ובקולגייט, והפכה למשתתפת מבוקשת במפגשי ספרות ברחבי ארצות הברית.
דוגמה ליצירתה: "בת מינה" (Her Kind) – מקור ותרגום
השיר "Her Kind", שפורסם בספר ביכוריה "בדרך חזרה לבדלם" (1960), נחשב לשיר המזוהה ביותר עם סקסטון ולאחת מאבני היסוד של שירת הווידוי. ביצירה זו היא משתמשת בדמות המכשפה המנודה כמטאפורה לעקרת הבית והאישה שאינה מוצאת את מקומה בתבניות החברתיות הנוקשות של תקופתה. לפניכם השיר במלואו – המקור באנגלית לצד תרגום עברי:
רוֹדֶפֶת אֶת הָאֲוִיר הַשָּׁחֹר, אַמִּיצָה יוֹתֵר בַּלַּיְלָה;
חוֹלֶמֶת רֹעַ, עָשִׂיתִי אֶת סִבּוּבִי
מֵעַל הַבָּתִּים הַפְּשׁוּטִים, אוֹר אַחַר אוֹר:
בְּרִיָּה בּוֹדֵדָה, בַּעֲלַת שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה אֶצְבָּעוֹת, מְטוֹרֶפֶת.
אִשָּׁה כָּזֹאת אֵינֶנָּה אִשָּׁה, מַמָּשׁ.
אֲנִי הָיִיתִי בַּת מִינָהּ.
haunting the black air, braver at night;
dreaming evil, I have done my hitch
over the plain houses, light by light:
lonely thing, twelve-fingered, out of mind.
A woman like that is not a woman, quite.
I have been her kind.
מִלֵּאתִי אוֹתָן בְּמַחֲבָתוֹת, פְּסָלִים, מַדָּפִים,
אֲרוֹנוֹת, מֶשִׁי, אֵין-סְפוֹר חֲפָצִים;
הִתְקַנְתִּי סְעוּדוֹת עֶרֶב לַתּוֹלָעִים וְלַשֵּׁדִים:
מְיַבֶּבֶת, מְסַדֶּרֶת מֵחָדָשׁ אֶת הַמְּעֻוָּת.
אִשָּׁה כָּזֹאת אֵינָהּ מוּבֶנֶת.
אֲנִי הָיִיתִי בַּת מִינָהּ.
filled them with skillets, carvings, shelves,
closets, silks, innumerable goods;
fixed the suppers for the worms and the elves:
whining, rearranging the disaligned.
A woman like that is misunderstood.
I have been her kind.
נִפְנַפְתִּי בִּזְרוֹעוֹתַי הָעֵירֻמּוֹת אֶל כְּפָרִים חוֹלְפִים,
לוֹמֶדֶת אֶת נְתִיבֵי הָאוֹר הָאַחֲרוֹנִים, נִצּוֹלָה
בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ לֶהָבוֹתֶיךָ עֲדַיִן נוֹגְסוֹת בִּירֵכִי
וְצַלְעוֹתַי נִסְדָּקוֹת מוּל גַּלְגַּלֶּיךָ הַמִּסְתּוֹבְבִים.
אִשָּׁה כָּזֹאת אֵינָהּ מִתְבַּיֶּשֶׁת לָמוּת.
אֲנִי הָיִיתִי בַּת מִינָהּ.
waved my nude arms at villages going by,
learning the last bright routes, survivor
where your flames still bite my thigh
and my ribs crack where your wheels wind.
A woman like that is not ashamed to die.
I have been her kind.
אוקטובר 1974 והמורשת הנשארת
בשנותיה האחרונות חוותה סקסטון בדידות גוברת לצד החמרה במצבה הבריאותי והנפשי, בייחוד לאחר גירושיה ב-1973. בצהרי ה-4 באוקטובר 1974, לאחר מפגש עבודה עם עמיתתה המשוררת מקסין קומין על קובץ שיריה החדש, שמה קץ לחייה בביתה שבווסטון, במסצ'וסטס. לאחר מותה פורסמו ארבעה קובצי שירים נוספים שהותירה בכתב יד. כיום, כותריה שמורים בארכיון הציבורי של מרכז הריסון ראנסם באוניברסיטת טקסס באוסטין, ועבודתה נלמדת כחלק מתוכניות הלימוד לספרות בארצות הברית וברחבי העולם.
