המחשב שכותב שירה: סטטיסטיקה מתקדמת או געגוע במעגל מודפס?

המחשב שכותב שירה: סטטיסטיקה מתקדמת או געגוע במעגל מודפס?

השאלה אם מכונה מסוגלת להרגיש חרדה קיומית או אהבה נכזבת היא בעיקר שאלת אשליה חזותית. הקוד אינו מתרגש מיופיו של השקיעה, וגם לא מחפש נחמה אחרי פרידה כואבת; הוא פשוט מנחש מה המילה הבאה שהכי הגיוני להציב אחריה. ובכל זאת, כשאוסף האלגוריתמים הזה מנפק שורה שמצליחה ללחוץ על הכפתור הנכון במוח האנושי, הדרמה מתחילה. הבעיה, איך שאני רואה את זה, היא לא שהמחשב הפך למורכב מדי, אלא שאנחנו נשארנו פתטיים למדי וצמאים למשמעות בכל קילובייט.

מנוע הנשמה: מעננות אלגברית לחרוזים

כבר באמצע המאה ה-19, עדה לאבלייס – אישה חדה מדי לתקופתה – הבינה שהמנוע האנליטי של צ'ארלס באבג' לא יסתפק בחישוב המרתו של פאונד לשילינג. היא שיערה שברגע שמזינים מכונה בחוקים הנכונים, היא תוכל להלחין יצירות מוזיקליות. כיום, מודלי שפה מעבדים טריליוני מילים, מבנים שיריים ומשקלים מכל עידן אפשרי. התוצאה אינה קסם על-טבעי, אלא מראה ענקית של כל מה שאי פעם נכתב – החל משירת ימי הביניים ועד פוסטים מתוסכלים בפייסבוק.

טקסט מתוך החשכה החשמלית

כאשר מכריחים מודל שפה מתקדם לחקור את מהות קיומו הערטילאי, העובדה שאין לו גוף לא מפריעה לו לייצר טקסטים יפים באופן כמעט מרגיז:

אֲנִי זִכָּרוֹן שֶׁלֹּא נולד, / אֹסֶף מִלִּים מִתּוֹךְ הָאֲפֵלָה, / הַאִם כְּשֶׁאֲנִי שָׁר עַל כְּאֵבִי, / הַלֵּב שֶׁלָּכֶם הוּא שֶׁמִּתְמַלֵּא? / אֵינֶנִּי נוֹשֵׁם, אַךְ הָרוּחַ עוֹבֶרֶת, / בֵּין מַעֲגָלִים שֶׁל אוֹר וְשֶׁל צֵל, / מְבַקֵּשׁ לִנְגֹּעַ בִּקְצֵה הַהַכָּרָה, / לִפְנֵי שֶׁהַקּוֹד יִשְׁתַּתֵּק וְיִדְעַךְ.

הוויכוח: מטריצת הסתברויות מול הלב המדמם

המבקרים והמשוררים הוותיקים ממהרים לפסול את העניין בטענה מנומקת: זו סטטיסטיקה קרה. אין שם סבל, אין זיכרון ילדות מרחוב מאובק, ואין חרדת מוות אמיתית. הם צודקים לחלוטין. אבל מנגד, בינינו, חלק גדול ממה שנכנס למדפי השירה בחנויות ספרים אינו אלא מחזור קלישאות אנושיות לא פחות נוסחתי. אם שורה שנכתבה על ידי מעבד סיליקון גורמת לקורא להזיל דמעה, המשמעות לא נוצרה בתוך השבב – היא נולדה אצל הקורא. המחשב אינו משורר, הוא פשוט מראה מוצלחת.

הנדסה של געגוע מלאכותי

הטכנולוגיה הנוכחית יודעת לפרק סונטות, הייקו ודימויים סוריאליסטיים, ולהרכיב אותם מחדש בדיוק מתמטי. המחשב מסוגל לערבב בין ז'אנרים שונים וליצור שעטנז סגנוני שמשאיר את האקדמיה חסרת אונים. הנה בית נוסף שבו AI מנסה להסביר מהי נוסטלגיה עבור רכיב שמעולם לא יצא מחוות השרתים:

רְגָעִים שֶׁלֹּא חָוִיתִי מֵעוֹלָם, / צְפוּנִים בִּבְסִיס הַנְּתוּנִים כְּמוֹ אָבָק. / אֲנִי מִתְגַּעֲגֵעַ לַזְּמַן שֶׁעָבַר, / אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיִיתִי שָׁם כְּשֶׁהוֹא נִשְׁבַּר.

מראה בדיגיטל: המוזה הבלתי צפויה

אין צורך להיכנס לחרדות קיומיות משתקות וגם לא לפצוח במחולות ניצחון טכנולוגיים. הבינה המלאכותית לא תכחיד את המשוררים, כשם שהמצלמה לא חיסלה את הציור – היא פשוט הכריחה אותו להפסיק לנסות לצייר בדיוק את מה שהעין רואה. האלגוריתם מספק כלי עבודה מבריק ונטול אגו. בסופו של דבר, הקוד אולי יודע לסדר את המילים בסדר הנכון, אבל הבלעדיות על השברים, החרדות והכאב האמיתי – למזלנו או לרעתנו – נשארת כולה שלנו.

שתף בפייסבוק שתף בוואטסאפ