האם הטייקונים העלימו את הממציאים, או שחוקי הפיזיקה פשוט ניצחו?
כולנו נתקלנו בפוסט הוויראלי הזה בפיד, זה שמבטיח שאי שם בשנות השבעים מישהו בנה מנוע שנוסע על מי ברז ונעלם בנסיבות מסתוריות. הרעיון שמישהו גילה איך לתדלק סוסיתא בכוס מים או לשאוב חשמל ישירות מהאוויר מצית את הדמיון של כל מי שעמד אי פעם בתור לתדלוק וראה את המונה רץ.
הפיתוי הגדול: הרצון להאמין שפתרון הקסם קיים ושמישהו חזק מסתיר אותו מאיתנו הוא צורך אנושי עמוק ומובן לחלוטין. יצאנו לבדוק שלושה מקרים מפורסמים של ממציאים פורצי דרך, כדי להפריד בין עובדות היסטוריות מרתקות לבין המציאות הנוקשה של מדעי הטבע.
ניקולה טסלה ומגדל החשמל באוויר
המגדל של וורדנקליף: ניקולה טסלה, גאון ללא עוררין, חלם על רשת עולמית שתשדר אנרגיה חשמלית דרך האטמוספרה לכל נקודה בגלובוס ללא חוטים. איש העסקים ג'יי. פי. מורגן מימן בתחילה את הקמת המגדל הענק בלונג איילנד, מתוך מחשבה שמדובר במערכת תקשורת רדיו שתתחרה במרקוני.
קטיעת התקציב: ברגע שטסלה הבהיר שהוא מתכנן להעביר חשמל חופשי לכל אדם, מורגן הבין מיד שאין בפרויקט הזה שום מודל עסקי למדידת צריכה או גביית תשלום, וסגר את ברז המזומנים. לאחר מותו של טסלה ב-1943, סוכנים פדרליים אכן החרימו עשרות ארגזים מעזבונו מחשש לקיומם של פיתוחים צבאיים רגישים.
מבחן המציאות: שידור חשמל באוויר למרחקים עצומים כפוף לחוק הריבוע ההפוך, מה שגורם לרוב האנרגיה להתפזר ולהתבזבז במרחב ללא תועלת. הניירות של טסלה נבדקו בידי מדענים מובילים והוחזרו למשפחתו, מבלי שנמצאה בהם נוסחה קסומה שמפרה את חוקי הפיזיקה.
תומאס אוגל והקרבורטור שנסע 100 מייל לגלון
הבשורה מטקסס: בסוף שנות השבעים הציג מכונאי צעיר בשם תומאס אוגל מערכת דלק שהדהימה את עיתונאי הרכב בארצות הברית. הוא התקין במכונית פורד מערכת אידוי מיוחדת, וטען שהיא מאפשרת נסיעה של מעל 160 קילומטרים על גלון בנזין בודד.
הסוף המוקדם: אוגל זכה לפרסום מהיר וסירב להצעות רכישה מצד תאגידים, אך נפטר בשנת 1981 בגיל 24 עקב סיבוכים רפואיים קשים. מותו המוקדם הוליד חרושת שמועות עקשנית על חיסול ממוקד של פטנט מופלא.
הגבול התרמודינמי: מנועי בעירה פנימית מוגבלים על ידי היעילות המקסימלית של מחזור קרנו, ואי אפשר להפיק מגלון דלק יותר אנרגיה ממה ששמור בקשרים הכימיים שלו. אף גורם הנדסי בלתי תלוי לא הצליח לשחזר את התוצאות של אוגל בניסוי מבוקר ומדויק.
סטנלי מאייר והבאגי שנסע על מי ברז
פלא המימן: סטנלי מאייר הציג בשנות התשעים רכב שטח מסוג באגי, ולטענתו פיתח תא תהודה שפירק מים לחמצן ומימן תוך כדי תנועה בעזרת מעט מאוד מתח חשמלי. המימן שנפלט שימש כדלק למנוע, ומאייר הפך לכוכב בתוכניות טלוויזיה מקומיות.
הכרעת הדין: משקיעים ששילמו הון למאייר תבעו אותו בבית משפט באוהיו, ושופט הרשיע אותו בהונאה גסה בשנת 1996 לאחר שמומחים בדקו את הרכב ומצאו מערכת אלקטרוליזה שגרתית לחלוטין. שנתיים לאחר מכן הוא התמוטט ומת מחוץ למסעדה, כשהנתיחה שלאחר המוות קבעה כי הגורם היה מפרצת מוחית בעקבות לחץ דם גבוה.
חוק שימור האנרגיה: פירוק מולקולת מים דורש תמיד בדיוק את אותה כמות אנרגיה שנפלטת כאשר שורפים את המימן בחזרה למים. שום פטנט לא יכול להפיק רווח אנרגטי מתהליך סגור כזה, ממש כשם שאי אפשר להרים את עצמנו באוויר באמצעות משיכה בשרוכי הנעליים.
הנחמה האמיתית שמאחורי המיתוס
הקרב על הפיזיקה: תאגידי ענק שומרים בקנאות על הרווחים שלהם, אבל האויב הגדול ביותר של מנועי הפלא מעולם לא היה סוכן חרש בחליפה כהה, אלא חוקי התרמודינמיקה. הטבע לא מחלק ארוחות חינם, והוא מתעקש על חשבונאות מדויקת בכל הקשור לאנרגיה.
קרן אור ריאלית: החדשות הטובות הן שהאנושות צועדת קדימה גם בלי ניסים שסותרים את חוקי היקום. פאנלים סולאריים יעילים יותר, סוללות מתקדמות וטורבינות רוח עושים בדיוק את מה שטסלה חלם עליו, צעד מדוד ומבוסס אחד בכל פעם.
