איך אפשר לחיות בלי לאכול, או למה המקרר של ג'סמוהין תמיד מלא בעוגת גבינה
כולנו מכירים את הרגע הזה שבו אנחנו מסתכלים על חשבון הבנק או על רשימת הקניות בסופר, וחושבים לעצמנו: הלוואי ויכולנו פשוט לוותר על כל העסק הזה. מי שפתחה את הרעיון הזה לדרגת אמנות היא אלן גרב, הידועה בשם הבמה שלה ג'סמוהין. אישה אוסטרלית שהחליטה יום אחד שהאוכל הוא בסך הכל המצאה חברתית מיותרת, ושבני האדם יכולים להסתדר מצוין רק על קצת אוויר, מחשבות טובות וחלקיקים קוסמיים.
מבית ספר לעסקים לעולם החלומות הקוסמיים
לפני שהפכה לגורו של תזונת פראנה, ג'סמוהין דווקא הבינה דבר או שניים במספרים ובבנקים. היא בילתה שנים בניהול פיננסי מלא, מה שמוכיח שכדי להמציא תיאוריה על היעדר צורך במזון, כדאי קודם כל לדעת איך לשווק אותה נכון. בתחילת שנות התשעים היא החליטה לשנות את שמה, לשלב בין עולם העסקים למדיטציה, ולהתחיל למכור סדנאות וספרים למאמינים נלהבים בכל רחבי העולם.
ההבטחה הייתה פשוטה להפליא: אפשר להתנתק מהמקרר ולחיות באנרגיה טהורה. המאמינים נהרו, הסדנאות התמלאו, והרעיון הפך ללהיט ניו-אייג'י פורח. העניין הוא שהטבע, כמה שזה מפתיע, מגיע לפעמים עם חוקים משלו שקצת קשה לכופף באמצעות כוח הרצון לבדו.
המפגש הבלתי נמנע עם תוכנית הטלוויזיה והמקרר הביתי
החגיגה קיבלה מפנה חד כאשר תוכנית התחקירים האוסטרלית '60 Minutes' החליטה לבדוק את הטענות לעומקן תחת פיקוח רפואי קפדני. אחרי יומיים בלבד של צום מוחלט תחת השגחת הרופאה ד״ר ברס ונק, ג'סמוהין החלה להציג תסמינים מדאיגים של התייבשות, לחץ דם גבוה ודופק כפול מהרגיל. כשהצוות הרפואי התריע על סכנת חיים ממשית, ג'סמוהין טענה באלגנטיות שהאוויר באולפן פשוט 'מזוהם מידי'.
הניסוי הועבר לפסגת הר פסטורלית כדי לספק לה אוויר צח, אך המדדים המשיכו להידרדר במהירות והיא איבדה שישה קילוגרמים בתוך ארבעה ימים בלבד. הרופאה סיכמה בנחרצות שהמשך הניסוי יסתיים באי ספיקת כליות. למרות זאת, בראיונות מאוחרים הודתה הגברת שהיא בהחלט לוגמת מדי פעם כוס תאורה, מים, ואם ממש משעמם לה – אז גם ביס קטן משוקולד או עוגת גבינה. וכשעיתונאים סקרנים ביקרו בווילה המפוארת שלה בבריסביין, הם גילו מקרר שממוקם דרך קבע על תקן מרכז אחסון מזון פעיל במיוחד, שלדבריה נועד בכלל לבעלה.
בין פרסים סאטיריים לדנ״א שמתרחב מעצמו
העולם המדעי, מטבע הדברים, לא בדיוק אימץ את התיאוריות שלה. בשנת 2000 העניקו לה הספקנים האוסטרליים את 'פרס הכפית העקומים' על ההישג הפסאודו-מדערי המוגזם של השנה, ובאותה שנה היא זכתה גם בפרס איג-נובל היוקרתי לספרות. המארגנים ציינו לשבח את ספרה המסביר שאנשים לא באמת זקוקים לאוכל, גם אם הם ממשיכים ללעוס אותו בפועל.
מבחינתה של ג'סמוהין, כל הביקורת הזו היא רק הוכחה לכך שאי אפשר לבדוק אנרגיה רוחנית תחת מיקרוסקופ. היא ממשיכה להחזיק בתיאוריה שהדנ"א שלה התרחב משני גדילים לשנים עשר כדי לקלוט יותר מימן וחלקיקים קוסמיים. בסופו של דבר, בין אם בוחרים להאמין במימן קוסמי ובין אם מעדיפים פרוסת עוגת גבינה טובה בצד, נראה שהיכולת האנושית לספר לעצמנו סיפורים טובים תישאר תמיד המזון המזין ביותר בעולם.
