מבריטניה ועד האו"ם: הניתוח העובדתי מאחורי הדיון על ציונות, לאומיות והגדרות
ועידת מפלגת הירוקים הבריטית בברייטון עוררה בסוף השבוע סערה פוליטית וציבורית נרחבת, לאחר שצירי המפלגה אישרו בהצבעה הצעה המגדירה את הציונות כצורת גזענות. ההצבעה, שעברה ברוב של 1,022 תומכים מול 813 מתנגדים, החזירה לקדמת הבמה דיון היסטורי, משפטי ורעיוני שנראה היה כי הוכרע כבר לפני עשרות שנים במוסדות הבינלאומיים. המהלך מעלה מחדש את השאלה המרכזית: מהי ההבחנה המקצועית והמשפטית בין תנועה לאומית לגיטימית לבין תפיסות המפלות בני אדם על רקע מוצאם?
ההיסטוריה של המושג: מהחלטת האו"ם ב-1975 ועד לביטולה המוחלט
הניסיון לקשור בין התנועה הציונית לבין גזענות אינו ניסיון חדש בזירה הבינלאומית. בשנת 1975 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 3379, שקבעה קביעה דומה מתוך מניעים גיאופוליטיים של תקופת המלחמה הקרה. ואולם, כעבור 16 שנים, בשנת 1991, ביטלה העצרת הכללית של האו"ם את ההחלטה באופן בלתי חוזר במסגרת החלטה 4686. הביטול המפורש שיקף את ההסכמה הרחבה בקהילה הבינלאומית כי הציונות היא תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי – שאיפה של קיבוץ אנושי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית, כפי שמוכרת לכל עם אחר לפי אמנות האו"ם.
בין הגדרה עצמית לאומית לבין אפליה: ההבחנה המושגית
במדע המדינה ובמשפט הבינלאומי קיימת הבחנה חד משמעית בין זכות היסוד להגדרה עצמית לבין תופעות של גזענות. לאומיות מוגדרת כזכותו של עם לנהל את חייו התרבותיים והמדיניים במסגרת ריבונית עצמאית. לעומת זאת, גזענות מוגדרת כאידיאולוגיה השוללת את שוויון ערך האדם ומייחסת עליונות או נחיתות מולדת לבני אדם על בסיס מוצא אתני או ביולוגי. הניסיון לטעון כי תחרות או לאומיות כשלעצמן הן גזענות אינו מחזיק מים מבחינה אנליטית; גזענות מטבעה שוללת זכויות אדם בסיסיות, בעוד לאומיות דמוקרטית מעניקה הגדרה עצמית מבלי לשלול את כבודו של השונה.
התגובות בבריטניה והשלכות ההחלטה בשטח
ההחלטה בברייטון עוררה ביקורת חריפה נוקבת גם מתוך שורות מפלגת הירוקים עצמה. חברת הפרלמנט אלי צ'אונס והמנהיגה לשעבר קרוליין לוקאס הבהירו כי ההצעה מהווה פישוט יתר מסוכן המתעלם מהרקע ההיסטורי של נרדפות העם היהודי. משפטנים וארגונים אזרחיים בממלכה המאוחדת ציינו כי ההחלטה עלולה ליצור חיכוך משפטי עם חוק השוויון הבריטי. הדיון העדכני מעמיק את הפער בין עמדות שוליים פוליטיות לבין המשפט הבינלאומי המקובל, הממשיך להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי כזכות יסוד שאינה ניתנת לערעור.
השאלה הניצבת כעת לפתחה של הזירה הבינלאומית מעמיקה בהרבה מעבר לפוליטיקה של הצבעות מפלגתיות: האם הניסיון לערער על לגיטימיות ההגנה העצמית היהודית נובע מאשליה קולקטיבית שהעולם העכשווי חסין מאסונות העבר, או שמא מדובר במנגנון רטורי שתכליתו להציג את הריבונות הישראלית כמיותרת? ההיסטוריה הוכיחה פעם אחר פעם כי זכותו של עם להגן על עצמו בכוחות עצמו אינה מחוות חסד בינלאומית או ערבות ערפולית, אלא עמוד התווך המרכזי של הגדרה עצמית לאומית – תובנה שממשיכה לעמוד איתנה גם מול נחשולי הרטוריקה המשתנים.
