במשך מאות שנים, אחת האימפריות המונומנטליות בהיסטוריה עמדה ושתקה. קירות האבן, הפירמידות והקברים לאורך הנילוס היו מכוסים בציורים מפורטים – ציפורים, עיניים, נחשים וצורות הנדסיות – שאיש לא ידע לקרוא. הנטייה האנושית הטבעית הייתה להלביש על הסימנים הללו הילה מיסטית של סודות קדומים, אבל המציאות הייתה פשוטה בהרבה: זו הייתה שפה. אלא שהחוליה הלשונית נותקה, והתרבות המצרית הפכה למוזיאון אילם, עד שבסוף המאה ה-18 פיסת סלע שחורה ושבורה החזירה לה את הקול.
בקיץ של 1799, בעיצומו של מסע המלחמה של נפוליאון בונפרטה במצרים, עסקו חיילים צרפתים בעבודות ביצור ליד עיר החוף רשיד (או רוזטה, בפי האירופים). קצין ההנדסה פייר-פרנסואה בושאר הבחין באבן גרנודיוריט שחורה וכבדה המשולבת בתוך קיר של מבצר עתיק. כשהסיר את האבק, גילה כי על גבי האבן חקוקים טקסטים בשלושה כתבים שונים. בושאר והחוקרים שהתלוו לצבא הבינו מיד את חשיבות המציאה: הגרסה התחתונה נכתבה ביוונית עתיקה – שפה שהייתה מוכרת היטב לעולם המדעי.
הציפייה הרומנטית של החוקרים הייתה למצוא ספר כישוף עתיק או נבואה דרמטית, אך הטקסט התגלה כבירוקרטי להפליא. האבן הכילה העתק של צו מלכותי שניתן בממפיס בשנת 196 לפנה"ס מטעם המלך תלמי החמישי, ועסק בעיקר בענייני מיסוי ומנהל. כדי לוודא שכל אזרחי הממלכה יבינו את הגזירות – מהכהנים במקדשים ועד אחרון הפקידים היוונים – נחקק הטקסט בשלושה כתבים: כתב חרטומים רשמי, כתב דמוטי עממי, ויוונית עתיקה. הנוכחות המקבילה של היוונית העניקה לראשונה מפתח להקבלה מילה במילה.
חשיפת האבן יצרה מרוץ מוחות אירופי. המדען האנגלי תומאס יאנג עשה את הצעד המשמעותי הראשון כשהבין ששמות המלכים מוקפים בטבעת אובלית ("כרטוש"), ושחלק מהסימנים מייצגים צלילים פונטיים. אך היה זה הבלשן הצרפתי ז'אן-פרנסואה שמפוליון שהביא לפיענוח המלא בשנת 1822. שמפוליון, שנשען על שליטתו בשפה הקופטית, הבין כי כתב החרטומים אינו פונטי בלבד ולא אידיאוגרפי בלבד, אלא מערכת משולבת. ברגע הגילוי רץ שמפוליון לאחיו, צעק "תפסתי את זה!" – ומיד התעלף מרוב מאמץ והתרגשות.
ההיסטוריה של האבן עצמה סוערת לא פחות מהטקסט החקוק עליה. לאחר תבוסת הצרפתים לבריטים במצרים בשנת 1801, הועברה אבן רוזטה לידי הבריטים כחלק מהסכם הכניעה. בשנת 1802 היא הגיעה למוזיאון הבריטי בלונדון, שם היא מוצגת עד היום. אולם בעשורים האחרונים דורשים ממשלת מצרים ואנשי ארכיאולוגיה בכירים את החזרת האבן למולדתה, בטענה כי נלקחה כשלל מלחמה קולוניאליסטי ומקומה הטבעי במוזיאון המצרי הגדול בגיזה.
עם השנים חרג המושג "אבן רוזטה" מהגבולות הצרים של הארכיאולוגיה והפך למטפורה גלובלית לכל מפתח המאפשר לפענח קודים קשים – מתוכנות ללימוד שפות ועד לגשושית החלל "רוזטה" שנשלחה לחקור שביטים. יש משהו מעורר מחשבה בעובדה שהצוהור הגדול ביותר שפתחנו אל מעמקי ההיסטוריה האנושית לא היה מכתב אהבה או טקסט פילוסופי עמוק, אלא פשוט צו מסים יבש שנחקק בשלוש שפות כדי שאף אזרח לא יוכל לטעון שלא ידע.
