הנערה שנפלה מהשמיים: סיפור ההישרדות המופלא של יוליאנה קפקה בלב האמזונס

הטיסה של ערב חג המולד שהפכה לסיוט בשחקים

ב-24 בדצמבר 1971, ערב חג המולד, עלו יוליאנה קפקה בת ה-17 ואמה, האורניתולוגית הנודעת מריה קפקה, על טיסה 508 של חברת תעופה פולקלורית פרואנית (LANSA). המטוס, מדגם לוקהיד L-188 אלקטרה, היה בדרכו מלימה לפורקאלפה, עיר קטנה בלב יערות הגשם של פרו, שם המתין להן אביה של יוליאנה, הזואולוג הגרמני הנס-וילהלם קפקה. הטיסה הייתה עמוסה עד אפס מקום בנוסעים הנרגשים לקראת החג. אולם כחצי שעה לאחר ההמראה, המטוס נקלע לסערת רעמים קשה בגובה של כ-3,000 מטרים (10,000 רגל). הכיסוי הענני הכבד והמערבולות העזות טלטלו את כלי הטיס ללא רחם. פלאש אור מסמא עיניים השתלט על חלונות המטוס – ברק ישיר פגע במכל הדלק של הכנף הימנית. יוליאנה זכרה מאוחר יותר את אמה אומרת בשקט יחסית: 'זה הסוף, הכל נגמר'. כעבור שניות אחדות, המטוס החל להתפרק באוויר, ויוליאנה מצאה את עצמה צונחת אל התהום, כשהיא עדיין חגורה למושב השלישייה שלה, בלב שמי הלילה האפלים.

הנפילה מ-3,000 מטרים וההתעוררות בלב הגיהנום הירוק

הנפילה החופשית מרום השמיים נמשכה כמעט שלוש דקות תמימות. מומחים משערים כי שילוב של זרמי אוויר עולים חזקים מהסערה, המושב המחובר שהאט את נפילתה כמו מצנח פרימיטיבי, והחופה הצפופה במיוחד של צמרות עצי הג'ונגל שבלמה את המכה, הם שהצילו את חייה של יוליאנה. כשהתעוררה למחרת בבוקר, ביום חג המולד, היא מצאה את עצמה שרועה על קרקע היער. היא הייתה פצועה: עצם הבריח שלה הייתה שבורה, ברכה הייתה נקועה, עינה הימנית הייתה נפוחה וסגורה לחלוטין, והיו לה חתכים עמוקים בזרועה וברגליה. היא סבלה מזעזוע מוח קשה ומחסור במשקפיים העבים שלה שנאבדו בנפילה. למרות ההלם והכאב הפיזי, יוליאנה הבינה מיד שהיא נמצאת במצב השרדותי קריטי לבדה בלב יער האמזונס – אחד הביתיים הגיאוגרפיים העוינים והפראיים ביותר בכדור הארץ.

חוקי הברזל של האמזונס: הידע שהציל את חייה

שלא כמו נוסע רגיל, יוליאנה לא הייתה זרה לג'ונגל. הוריה הגרמנים ניהלו תחנת מחקר ביולוגית בשם 'פנגואנה' בלב היער הפרואני, ויוליאנה התגוררה שם איתם במשך שנתיים. אביה לימד אותה חוק זהב בסיסי בהישרדות בג'ונגל: 'אם הראייה שלך מוגבלת ואת אבודה, חפשי מים. פלג מים קטן יוביל לנחל, נחל יוביל לנהר גדול, ובמורד הנהר תמיד תמצאי בני אדם'. יוליאנה מצאה שקית סוכריות קטנה בין שרידי המטוס שהתפזרו בסביבה, וזה היה כל המזון שהיה ברשותה. היא החלה לצעוד בעקבות פלג מים זעיר שזיהתה בקרבת מקום. היא בחרה לצעוד במרכז אפיק המים במקום על הגדות, למרות הסכנה של דגי פיראניה, חתולי ים וזעמנים, מכיוון שהגדות היו מלאות בנחשים ארסיים מוסווים, עכבישים קטלניים וצמחייה עבותה שלא ניתן היה לעבור דרכה.

11 ימים של מאבק בתולעים, רעב ואכזריות הטבע

במשך 11 ימים צעדה יוליאנה במורד הזרימה, כשהיא לבושה בשמלה קצרה בלבד ונעילת סנדל יחיד שנשאר על רגלה. החום והלחות היו כבדים, ובלילות היא סבלה מקור מקפיא ומעקיצות בלתי פוסקות של יתושים וזבובים. החתך העמוק בזרועה הימנית מזוהם קשות והטיל זחלי זבובים (רימות) שהחלו לאכול את בשרה בעודה בחיים. נדודי השינה והתשישות המוחלטת גרמו לה להזיות. ביום התשיעי לצעדתה, היא הבחינה בסירה קטנה המחוברת לגדת הנהר ובבקתה ארעית מעץ. לא היו שם בני אדם, אך בתוך הבקתה היא מצאה מנוע חיצוני ומכל דלק. בתושייה מדהימה, כפי שראתה את אביה עושה פעם לכלבם שסבל מזיהום, היא שפכה בנזין ישירות על הפצע הפתוח בזרועה. הדלק גרם לזחלים לצאת מהפצע, והיא שלפה כ-35 זחלים בזה אחר זה, תוך סבל ומכאובים עזים.

ההצלה הדרמטית והבשורה המרה

נחושה לא לקחת את הסירה כדי לא להיתפס כגנבת, יוליאנה החליטה להעביר את הלילה בתוך הבקתה. למחרת בבוקר, ב-12 בינואר 1972, שמעה קולות של בני אדם. אלה היו שלושה כורתי עצים פרואנים מקומיים. כשראו אותה, הם נבהלו תחילה – עקב עורה החיוור, עיניה הנפוחות ופצעיה, הם חשבו שהיא מורת דמים או רוח רפאים מהמיתולוגיה המקומית. לאחר שהסבירה להם בספרדית מי היא, הם טיפלו בפצעיה, האכילו אותה והשיטו אותה במשך שעות בסירתם לתחנת לוגיסטיקה קרובה. משם היא פונתה במסוק לבית חולים בפורקאלפה, שם איחדה כוחות עם אביה שאיבד כל תקווה לראותה בחיים. מתוך 92 הנוסעים והצוות שהיו על טיסה 508, יוליאנה קפקה הייתה השורדת היחידה. מאוחר יותר התברר שאמה, מריה, שרדה אף היא את הנפילה הראשונית אך גוועה מפצעיה ומכאביה כמה ימים לאחר מכן בג'ונגל.

מורשת של גבורה, מדע וסגירת מעגל

לאחר החלמתה, חזרה יוליאנה לגרמניה, שם השלימה לימודי ביולוגיה באוניברסיטת קיל ואוניברסיטת מיונכן, והוסמכה כדוקטור לזואולוגיה עם התמחות בעטלפים של האמזונס. במשך שנים רבות היא נמנעה מלדבר עם התקשורת על הטראומה שחוותה, אך בשנת 1998 סייעה לבמאי הקולנוע הנודע ורנר הרצוג ליצור את הסרט התיעודי 'כנפי התקווה' (Wings of Hope) – הרצוג עצמו כמעט עלה על אותה טיסה ארורה ב-1971. בשנת 2011 פרסמה יוליאנה את אוטוביוגרפיה המרגשת שלה, 'כשנפלתי מהשמיים'. כיום, ד"ר יוליאנה דילר (קפקה) מנהלת את שמורת המחקר 'פנגואנה' בלב האמזונס – המקום שבו גדלה ושחוקיו הצילו את חייה, כשהיא מקדישה את חייה להגנה על יערות הגשם ועל חיית הבר שבהם.