האישה שוויתרה על הבורסה של המאה ה-19: מה שסולטנה מירושלים הבינה על המרדף האנושי
כמה שעות מחייכם הקדשתם החודש לבדיקת יתרת העובר-ושב, מחירי הנדל"ן או מדד ה-S&P 500? רובנו מכלים את שנותינו בחישובים קדחתניים שנועדו להבטיח ביטחון כלכלי, מתוך אמונה עיקשת שעוד כמה עשרות אלפי שקלים בחשבון ירגיעו את הרעד הקיומי. ההיסטוריה מראה שהחרדה הזו אינה המצאה של עידן הטכנולוגיה, אך מדי פעם מופיעה דמות שמפרקת את המשוואה הזו בלי להשמיע קול צעקה.
מרד שקט בסמטאות ירושלים העות'מאנית
ב-4 באוקטובר 1843 נולדה בעיר העתיקה בירושלים סולטנה מריה גטאס, בת למשפחה ערבית-נוצרית אמידה יחסית. במסלול החיים הצפוי של אותה תקופה, עתידה היה ברור: נישואים מוסדרים, ניהול משק בית בורגני והמשך המסורת המשפחתית. במקום זאת, בגיל ארבע-עשרה הודיעה להוריה כי היא מוותרת על הנדוניה, על התכשיטים ועל השידוכים המוצעים, והצטרפה למסדר הנזירות סנט ג'וזף.
בהמשך חייה שינתה את שמה למארי אלפונסין, ויחד עם הכומר יוסף טאנוס הקימה ב-1880 את מסדר 'אחיות מחרוזת התפילה' (Rosary Sisters). המטרה לא הייתה תיאולוגיה מופשטת, אלא מעשה חומרי לחלוטין: הקמת בתי ספר מקצועיים, סדנאות תפירה ומרפאות עבור נשים וילדות עניות, ללא הבדל דת, ברחבי ירושלים, בית לחם, ירדן ולבנון. בעולם שבו השכלה לנשים במזרח התיכון הייתה כמעט בלתי קיימת, הפעילות הזו דרשה עיקשות ניהולית יומיומית ולא מעט התמודדות עם בירוקרטיה עות'מאנית ופטריארכלית.
השקט שאחרי סגירת היומנים
הפרט המאלף ביותר בביוגרפיה של גטאס אינו המוסדות שהקימה, אלא השתיקה שלה. במשך עשרות שנים היא סירבה לכהן בתפקידי ניהול בכירים במסדר שיזמה בעצמה, והעדיפה ללמד קרוא וכתוב בכיתות קטנות בעין כרם ובבית לחם. יומניה האישיים, שתיעדו את מאבקיה הפנימיים ואת חוויותיה, הוסתרו בתוך קופסת עץ ונחשפו לכמרים הבכירים רק לאחר מותה בשנת 1927. בשנת 2015 הכריז עליה הוותיקן כקדושה, אך מאחורי הטקסים הדתיים עומדת עובדה פשוטה: אישה אחת בחרה באפס נכסים פרטיים וייצרה תשתית חינוכית שקיימת עד היום.
אין צורך ללבוש גלימת נזירות או לפרוש למנזר כדי להבין את הפרופורציה. בסופו של דבר, המרדף האנושי אחרי צבירת נכסים מתגלה לעיתים קרובות כמו סולם שנשען על הקיר הלא נכון. כשהשמש שוקעת מעל הרי ירושלים או מעל כל פינה אחרת, האור הזה מגיע לכולם ללא עלות רישום או דמי ניהול; השאלה היחידה היא האם השארנו לעצמנו מספיק פנאי לעצור ולהביט בו.
