השעה הייתה 08:42, והאוויר בתוך היונדאי i10 האפורה עמד כמעט כמו התנועה בכביש 4 צפון, קילומטר בודד לפני מחלף גהה. טור אינסופי של פחיות מתכת פלט אדים זועמים של ייאוש אורבני קולקטיבי. יעקב, בן 33, רואה חשבון סולידי מהזן שמקפיד לשלם את הארנונה ביום הקבלה המדויק ולגהץ את חולצותיו לפי סרגל, פתח את הכפתור העליון בצווארונו. המזגן סיפק רוח קלה, אך מצחו נטף זיעה קרה. בשעה 09:00 בדיוק נקבע לו ראיון הגורל בקומה ה-28 של מגדל זכוכית נוצץ ברמת גן – מועמד מוביל לתפקיד מנהל כספים ראשי (CFO) בחברת הייטק נחשקת. המשכורת שהוצעה שם הייתה מהסוג שמוחק את המשכנתה במחי יד ומעניק למשפחתו אוויר לנשמה לראשונה בחייהם.
פעימות ליבו של יעקב הדהדו כמו תוף מלחמה כ שמסך הוויז זהר פתאום באדום זועם והציג בשורה אכזרית: 'זמן הגעה משוער: 09:38'. הוא הביט משמאלו. הנתיב הייעודי לתחבורה ציבורית השתרע שם פתוח, צהוב ומפתה כמו מסלול המראה ריק במדבר. 'רק מאה מטרים', לחש הקול הפנימי שהדחיק במשך שנים של צייתנות עיוורת לחוק. 'רק עד היציאה, מי בכלל יבחין?'. מונע מחרדת החמצה חורצת גורלות, הוא הטה את ההגה, לחץ על הדוושה וגלש בחדות אל הנתיב האסור. אלא שחוק מרפי אינו מכיר בפשרות: ניידת סקודה סמויה, שהמתינה במארב מתוכנן היטב מאחורי בוטקה ישן של מע"צ, הדליקה מיד צרור הבהובי חירום כחולים. צליל צפירה חד פילח את האוויר והרמקול הרעים: 'היונדאי האפורה, רד לשוליים עכשיו!'.
רס"ב שמוליק, שוטר שפניו נראו כפסל בזלת שראתה את כל תרמיות האנושות, ניגש לחלון בכבדות קרה. כל התחנונים המתרפסים של יעקב על ראיון חייו שעומד לרדת לטמיון נתקלו בחומה בצורה של נהלים. הדו"ח נרשם בקפדנות, הקנס הוכפל ל-1,000 שקלים, והנקודות הצטברו. באותו רגע מדויק, השילוב הקטלני בין הלחץ האטומי, אובדן ההזדמנות והשרירותיות של הרגע גילח במכה אחת את כל שכבות התרבותיות של רואה החשבון. מנגנון הריסון הבלם שלו פשוט קרס. בדחף קדמון, יצרי ובלתי נשלט, יעקב השתעל מעומק הריאות ושיגר מטח יריקה מדויק וזועם ישר אל מרכז השמשה הקדמית של הניידת. התוצאה הייתה מיידית: אזוק בידיו ומואשם בתקיפת שוטר וחבלה לרכוש משטרתי, הוא הובל במושב האחורי ישירות לתחנה.
כעבור שעה קלה מצא את עצמו יעקב יושב על ספסל בטון קריר בתא 3 של תחנת מסובים, נטול שרוכים, חגורה או טלפון נייד. המרחב המצומצם, שהריח מכלור זול ומלחות כבושה, אכלס עוד שלושה דיירים ססגוניים: 'גזעי' – טיפוס מקורח בעל קקדו מקועקע על כתפו; אליק – מנעולן שנלכד עם ערכת פריצה מתקדמת; וצעיר היפסטר שנצרר לאחר שהטיס רחפן מעל מתקן ביטחוני רגיש וטען להגנתו שמדובר ב'אמנות מושגית'. 'על מה אתה בפנים, חליפה?', ירה גזעי במבט מעריך אך חשדני, 'מעילת ענק? הלבנת הון של העולם התחתון?'. 'ירקתי לשוטר על הניידת', מלמל יעקב בבושה עמוקה. גזעי הנהן בהערכה מפתיעה: 'וואלה? ירקת לו בפרצוף? אנשים שקטים כמוך עם ענבה הם הכי מסוכנים'.
בטרם הספיק יעקב להבהיר שהוא אינו ארכי-פושע אלא הקורבן התורן של חוסר שליטה עצמית, דלת הפלדה הכבדה נפתחה בטריקה מרעידה. אל התא נהדף גבר כבן 50 בחליפת ארמני גזורה למשעי, פניו אדומות מזעם ואגרופיו קפוצים. 'אתם לא מבינים עם מי הסתבכתם!', צעק האיש אל המסדרון, 'העורך דין שלי יסגור את התחנה הזאת עוד היום!'. הגבר נעמד במרכז התא, סרק בשאט נפש את היושבים, ומבטו ננעל פתאום בתדהמה על יעקב. 'גדעון?!', נפער פיו של יעקב. האיש תהה: 'מי אתה?'. 'אני יעקב לוי! ראיון העבודה ב-09:00 ב'נקסט טק'! אתה המנכ"ל!'. גדעון נותר המום: 'מה מועמד לתפקיד מנהל הכספים שלי עושה בתא מעצר?!'.
כדי להבין איך הגיע מנכ"ל חברת ענק לבית מעצר, נדרשה שרשרת אירועים מופרכת לא פחות: גדעון הגיע בבוקר לחניון המגדל ברכב הבוגאטי שלו, אלא שהסתבר כי רישיונו פקע לפני שנתיים. כששוטרי תנועה שהמתינו בחניון ביקשו לגרור את רכב היוקרה, גדעון איבד את עשתונותיו, דחף את המאבטח ואת השוטר, ועוכב מיד לתחנה. גזעי לא התאפק והתערב בגאווה: 'הבחור שלך לא סתם יושב פה, הוא נתן סטפה של רוק לשמשה של הניידת ועשה להם טרור בכביש 4!'. דממה קצרה נפלה בתא. גדעון הביט ביעקב במבט שהתחלף במהירות מזעם להערכה מחושבת ומפוכחת.
'אתה יודע, יעקב', אמר גדעון בשקט, 'רואה החשבון הקודם שלי כמעט חטף התקף לב בכל ביקורת שגרתית של מס הכנסה. אני לא צריך עוד פקיד מבוהל שרועד מכל טופס. אני צריך מנהל כספים עם עמוד שדרה, מישהו עם תעוזה נטולת עקבות שלא נרתע משום סמכות. התפקיד שלך – 120 אלף שקלים בחודש, רכב צמוד ותנאים מפליגים, בתנאי שהעורך דין שלי מוציא את שנינו מכאן עד הצהריים'. יעקב הביט בידו המושטת של גדעון, שעוטרה בשעון יוקרה, בתוך תא מעצר שמריח מזיעה וכלור. אצל רואי חשבון, חוזה הוא חוזה – גם כשהוא נחתם בלחיצת יד לצד אסלת נירוסטה. הידיים נלחצו, גזעי מחא כפיים בהתלהבות, והחיים הוכיחו שוב שהתסריטים הטובים ביותר נכתבים דווקא בפקקים המייאשים של כביש 4.
