השעה הייתה 08:42. כביש 4 צפון, קילומטר בודד לפני מחלף גהה. התנועה קפאה כליל – טור אינסופי של פחיות מתכת הפולטות אדים זועמים של ייאוש אורבני. בתוך יונדאי i10 אפורה, יעקב (33, רואה חשבון סולידי, אדם שמקפיד לשלם ארנונה ביום הקבלה) פתח את הכפתור העליון בחולצתו. המזגן ניפק רוח קרירה, אך מצחו נטף זיעה קרה. בשעה 09:00 בדיוק יועד לו ראיון הגורל בקומה ה-28 של מגדל זכוכית נוצץ ברמת גן: מועמד מוביל לתפקיד מנהל כספים ראשי בחברת הייטק מצליחה. המשכורת? כזו שמוחקת את המשכנתה ומשאירה מרווח נשימה נדיר.
מסך הוויז זהר באדום זועם: 'זמן הגעה משוער: 09:38'. יעקב הביט משמאלו. הנתיב הייעודי לתחבורה ציבורית השתרע פתוח, צהוב ומפתה כמו מסלול המראה ריק. 'רק מאה מטרים', לחש הקול הפנימי שהדחיק שנים. 'רק עד היציאה. מי כבר יבחין?'. הוא הסיט את ההגה, לחץ על הגז, וגלש לנתיב האסור.
צליל צפירה חד פילח את האוויר. ניידת סקודה סמויה שהמתינה במארב מאחורי בוטקה ישן של מע"צ הדליקה את כל הבהובי החירום. 'היונדאי האפורה, רד לשוליים עכשיו', הרעים הרמקול. רס"ב שמוליק, שוטר שפניו נראו כסלע בזלת שראה הכול, ניגש בחוסר סבלנות. כל התחנונים על ראיון חייהם נתקלו בחומה בצורה. הדוח נרשם, הקנס הוכפל ל-1,000 שקלים, והנקודות הצטברו. באותו רגע מדויק, משהו במנגנון הריסון העדין של יעקב פשוט קרס. בדחף קדמון ובלתי נשלט, הוא השתעל מעומק הריאות ושיגר מטח יריקה ישר אל מרכז השמשה הקדמית של הניידת.
כעבור שעה קלה מצא את עצמו יעקב יושב על ספסל בטון קשה בתא 3 של תחנת מסובים, נטול שרוכים, חגורה וטלפון. מולו חלקו את המרחב שלושה דיירים ססגוניים: 'גזעי' – טיפוס מקורח עם קקדו מקועקע על כתפו; אליק – מנעולן שנלכד עם ערכת פריצה; וצעיר היפסטר שנעצר לאחר שהטיס רחפן מעל מתקן ביטחוני בשם 'אמנות מושגית'.
'על מה אתה בפנים, חליפה?', ירה גזעי במבט מעריך אך חשדני. 'מעילת ענק? הלבנת הון?'. 'ירקתי לשוטר על הניידת', מלמל יעקב בייאוש. גזעי הנהן בכבוד מפתיע: 'וואלה? ירקת לו בפרצוף? אנשים שקטים כמוך הם הכי מסוכנים'.
בטרם הספיק יעקב להבהיר שהוא אינו ארכי-פושע, נפתחה דלת הסורגים בטריקה. פנימה הודף גבר כבן 50 בחליפת ארמני גזורה למשעי, פניו אדומות מזעם. 'אתם לא יודעים עם מי הסתבכתם!', צעק האיש אל המסדרון, 'העורך דין שלי יסגור את התחנה הזו!'. האיש נעמד בתא, סרק את היושבים, ומבטו ננעל על יעקב.
'גדעון?!', נפער פיו של יעקב. האיש תהה: 'מי אתה?'. 'אני יעקב לוי! ראיון העבודה ב-09:00 ב'נקסט טק'! אתה המנכ"ל!'. גדעון נותר המום: 'מה מועמד לתפקיד מנהל הכספים שלי עושה בבית מעצר?!'. 'הוא נתן סטפה לשמשה של הניידת!', התערב גזעי בגאווה, 'עשה להם טרור בכביש 4'.
גדעון נאנח והתיישב בצד. 'תפסו אותי בחניון המגדל', התוודה בשקט, 'נהגתי בלי רישיון תקף שנתיים, וכשרצו לגרור את הבוגאטי מעדתי מול המאבטח'. דממה קצרה נפלה בתא. אליק הפורץ סקר את השניים: 'אז שני מנהלים של מיליונים יושבים פה על יריקה וגרירה?'.
משהו במבטו של גדעון התחלף פתאום מזעם להערכה מחושבת. 'אתה יודע, יעקב', אמר המנכ"ל, 'רואה החשבון הקודם שלי כמעט התעלף בכל ביקורת של מס הכנסה. אני צריך מנהל כספים שלא נרתע משום פקיד, מישהו עם תעוזה נטולת עקבות. התפקיד שלך – 120 אלף שקלים בחודש, רכב צמוד ותנאים מפליגים, בתנאי שהעורך דין שלי מוציא את שנינו מפה עד בצהריים'.
יעקב הביט בידו המושטת של גדעון, עטופה בשעון יוקרתי, בתוך תא מעצר שמריח מכלור זול. אצל רואי חשבון, חוזה הוא חוזה – אפילו כשהוא נחתם ליד אסלת נירוסטה. הידיים נלחצו, גזעי מחא כפיים, והחיים הוכיחו שוב שהתסריטים הטובים ביותר נכתבים בפקקים של כביש 4.
