כשנוסטלגיה מחליפה תסריט: למה "קסם מעשי 2" מעדיף להישאר ב-1998?
כשאורות האולם כבים והשוט הראשון של המטבח המוכר בבית משפחת אוונס עולה על המסך, יש רגע קטן של צמרמורת מוכרת. כולנו זוכרים את 1998: השנה שבה גריפין דאן לקח את הרומן של אליס הופמן, שידך בין סנדרה בולוק לניקול קידמן, ויצר סרט שעל הנייר נראה כמו עוד קומדיה רומנטית-על-טבעית, אך הפך עם השנים לאבן שואבת של פולחן קולנועי חם. המרגריטות של חצות, הכישופים הקטנים, והאחווה הנשית בין סאלי וג'יליאן יצרו שפה חזותית ורגשית שנצרבה בזיכרון של כולנו. כעת, כמעט שלושה עשורים מאוחר יותר, ההמשך המדובר מגיע אל המסכים, ואני מוצא את עצמי מתבונן בו בערבוב של געגוע כנה ואכזבה מקצועית מתונה.
משהו יפה שקפא בזמן: הקסם של המקור והציפייה להמשך
כדי להבין את הבחירות של ההפקה החדשה, צריך לחזור למה שהפך את "קסם מעשי" המקורי ליצירה כה אהובה. זה לא היו האפקטים הוויזואליים של סוף שנות התשעים, וגם לא קו העלילה הבלשי הדי פשוט עם אבוט פניקס (איידן קווין) וג'ימי אנג'לוב. העוצמה האמיתית של הסרט נבעה מהכימיה הבלתי מאולצת בין בולוק לקידמן, לצד הגיבוי המופלא של הדודות, ששוחקו באינטליגנציה קומית נדירה על ידי דיאן וויסט וסטוקארד צ'אנינג. הסרט ההוא הצליח לגעת בנקודה אנושית כואבת של אובדן, פחד מאהבה ונאמנות משפחתית. הציפייה מהסרט החדש לא הייתה לשחזר את העבר, אלא לשאול שאלה בוגרת בהרבה: מה קורה לדמויות הללו כשהן מתבגרות, כשעולמן משתנה, וכשהחיים מציבים בפניהן אתגרים חדשים?
שחזור במקום התפתחות: המלכודת של הנוסטלגיה ההוליוודית
במקום לקחת את האחיות אוונס למסע חדש ומעמיק, התסריט בוחר במסלול הבטוח והשחוק: הוא משחזר כמעט סצנה אחר סצנה את הדינמיקה, הקונפליקטים והטונים של הסרט הראשון. מוקד הבעיה אינו בשחקניות — בולוק וקידמן מביאות למסך נוכחות כובשת, חמימות וחיבור טבעי שנראה כאילו לא חלפו 26 שנים. אולם במקום לנצל את הניסיון, העומק והבגרות של שתי כוכבות על שזכו מאז באוסקרים והובילו פרויקטים דרמטיים מורכבים (מ"כוח משיכה" ועד "שקרים קטנים גדולים"), הסרט כולא אותן בתוך תבנית עלילתית שמשתדלת מדי להזכיר לקהל את מה שהוא כבר אהב. זהו חטא מוכר בקולנוע העכשווי: העדפת קריצות מעריצים על פני סיפור סיפורים אמיץ.
מבט מהכורסה: נקודת המבט של הבימוי והשורה התחתונה
מבחינה ויזואלית, הסרט מציע צילום עשיר, תאורה חמימה המזכירה ימי סתיו בניו אינגלנד, ועבודת עיצוב אמנותי שמחזירה את התחושה הביתית והמוכרת. העריכה מקפצת במקצב קליל, אך המחסור בקונפליקט פנימי אמיתי מורגש כמעט בכל סצנה. האם מדובר בצפייה מהנה? בהחלט. כל מי שאהב את הסרט המקורי ימצא כאן רגעים של נחמה, חיוך ואחווה נשית שמחממת את הלב. אולם כביקורת קולנועית מעמיקה, מדובר בהחמצה של הזדמנות ליצור פרק חדש ומשמעותי. למי שמחפש שעה וחצי של נוסטלגיה מתוקה וחיבור לשחקניות נהדרות, מומלץ לחבוש את אוזניות האיכות, להישען לאחור ולצפות בנגן הווידאו המוטמע כאן למטה.
